חודש דצמבר מביא איתו רוחות של חזון מהעולם – הכנות לשנה הבאה. כמו בראש השנה, רק בלי הקטע של החשבון נפש. גיבוש חזון ל 2017, הצבת מטרות, יעדים, הערכויות רבעוניות וכל מיני.
הרשת מלאה רעיונות ועצות איך להחליט על מטרה, איך להגשים את היעד, איך להיות אפקטיביים, פרודוקטיביים ואסרטיביים. אחרת, חלילה, שנת 2017 תהיה סתם עוד שנה של שמחה, עצב, אהבה, הצלחות, אכזבות, הפסדים וכל מיני. נו, שנה סתמית.
כך נתקלתי בשאלון שהופץ בפייסבוק שמדרג את חיי. אוסף של נושאים אותם הייתי צריכה לדרג מ 1 עד 4 כדי לדעת איפה אני היום. נניח למשל, נושא החברים. אז נכון שאני לא במקום הכי נמוך בשאלון (דהיינו רובצת כל ערב מול המסכים ויש לי מכר או שניים וגם הם מהעבודה), אבל אני גם לא במקום הכי גבוה, כי אין לי גם וגם וגם: גם חברת נפש איתה אני נפגשת כל יום וחולקת את חלומותיי הכמוסים ביותר, גם בן זוג, וגם חבורה שלמה וקבועה שמלווה אותי בחולי ובבריאות כל ימי חיי. יש לי חלק מהדברים, חלק מהזמן.
אז אם חשבתי שהחיים שלי סבבה לגמרי, גיליתי שזה פשוט חוסר שאפתנות, מה שאני לוקה בו. אין "להסתפק במה שיש". יש "לא מספיק אמביציה".
לא מספיק לכוון בעוז אל לב המטרה, סח באוזניי מייקל היאט מבעד למסך, הו לא, זה כל כך אלפיים ושש עשרה… יש גרביטציה, ויש משקל ורוח ומליון תירוצים. צריך לכוון מעל למטרה, הבנת?
פתאום שנת 2016, זו שאהבתי מכל הלב, אפילו הפייסבוק הנחמד הציע לי להכין ממנה סרטון, עד כדי כך היתה מתוקה זאת, פתאום היא היתה זרוקה שם בפינה, כמו סמרטוט. המייקל הציע לערוך לה ניתוח שלאחר המוות ולבדוק מה היתה הבעיה איתה. "ללמוד מהכשלונות" הוא קרא לזה.
התחשק לי, כמו שתמיד מתחשק לי ברגעים כאלה, לחזור תיכף ומייד לכליל. רציתי לכתוב "לארוז הכל ולעבור מיד לכליל" אבל ראיתי שלא בא לי לארוז כלום. להשאיר הכל כאן ולחזור למקום השפוי היחידי בארץ.
אבל מה לעשות, היתה לי פגישה דוקא ברחובות. אז החלטתי החלטה אמיצה. אני נוסעת לרחובות, או קיי? אבל מה – אני לא פותחת וויז. זהו לכם. ככה נוסעת, על עיוור, בלי וויז. אני והשלטים של מע"ץ. חיה על הקצה. נכון. אין שום סיכוי שבעולם שאני, בן אדם אחד קטן, ידע כל מה שיודע הוויז – מאיפה הקיצור, איפה יש פקק ואיפה חסמו את הרחוב. נכון. אבל אולי הפעם, אנסה לסמוך פשוט על האינטואיציה שלי, הא? ככה, לצאת מהבית, להיכנס לאוטו ולנסוע לפי השלטים וחוש הכיוון המאובק והמנוון שלי אל היעד? הרי ממילא, שניה אחת של עיכוב בתקשורת, אייפון אחד ישן וחבוט, תעלול אחד של לשים את הוויז על פרוטוגזית במקום עברית כי זה נורא מגניב גם אם מעכב בחצי שניה, והופ – אני בסוף מפספסת את המחלף ועושה כזה עיקוף שכבר היה יותר מהר להגיע עם אופניים.
אז רבאק. אני יודעת להגיע לבד. עזבו אותי מהוויז. עזבו אותי מאיך להציב מטרות. עזבו אותי. זה לא כזה קשה לחיות, נכון? (גילוי נאות: איפשהו באמצע הדרך הדלקתי את הוויז).
פורסם בפייסבוק 27.11.16
