שיר השירים

הנסיך הגיע, הנסיכה התעוררה. סוף טוב? מה פתאום. עכשיו הסיפור רק מתחיל. יש בו קשיים, בדידות, אכזבות ועבודת פרך, אבל התגמול שווה הכול

בין האתמול לעתיד
בין האוצר לתחתית
אומרים שיש עוד תקווה
קוראים לזה אהבה
ומחכים לבואה

אח, רומנטי כמו שרק רוסי יודע להיות, ארקדי דוכין כותב את מילותיהם של החולמים על אהבה. מחכים לבואה, מתפללים לשמים, כמו איכרים בזמן בצורת. כמו שאנחנו מתפללים לשלום שרק יגיע, ליום בו יגור זאב עם כבש. כמה כיף לחלום.

אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד. מדור זוגיות עניינו אהבה ובכל זאת מדורי הזוגיות עוסקים בקשיים, בכאבים ובניסיונות גישור. כי למרות שאנחנו לא אוהבים לשמוע את זה, לא מספיק להתפלל לשלום, צריך גם לעשות משהו. או כמו שכתב יענקלה רוטבליט: אל תגידו יום יבוא. הביאו את היום.

השאלה היא איך?

אקטיביות רוחנית

והתשובה שאני רוצה לדבר עליה הפעם, נקראת "אקטיביות רוחנית". לא מדובר באקטיביות של עשיה קדחתנית. לא בפעולות שכנוע או מניפולציות על האחר. גם לא בניסיונות ללכוד מישהו ברשת או במשחקי כוח. אקטיביות רוחנית היא עבודה עדינה של עצמנו על עצמנו, מלאכה העוסקת בפנים ולא בחוץ, כזו המאמינה שהחוץ הוא תוצאה של הפנים ולא ההיפך. במילים אחרות, פעולה שיש בה נוכחות אני.

לפני שאנחנו מצליחים לסגל לעצמנו אקטיביות רוחנית, האני שרוי עדיין לחלוטין "במצב בו הוא נתון בגלים של תחושות הנאה וסבל, שמחה וכאב, דחפים, תשוקות ותאוות."[2] כלומר, לפני שהאני מתעורר, אנחנו לא רואים את הדברים נכוחה אלא רק שקועים בחוויות שלנו מהדברים. בעצם עדיין לא רואים את האחר כישות נפרדת מאיתנו, וזו לא אהבה במלוא תפארתה האפשרית, זהו סוג של תלות. אנחנו רואים באחר רק את מה שמתעורר בנו בהתבוננות בו: פרשנויות, מחשבות, רגשות.

בניגוד לסיפור בו סינדרלה ניקתה ועבדה בפרך והפרס היה הנסיך – בכל הקשור לאקטיביות רוחנית – הנסיך מגיע ואז מתחילה עבודת הפרך. עבודה פנימית קשה וסיזיפית. אבל הו, כמה מתגמלת. והפרס הוא לא הנסיך כי אם האהבה עצמה.

אולי זה נשמע תיאורטי, אבל זה מעשי לגמרי: אירועים קטנים ומרגיזים שהופכים לאי הבנות, פרשנויות שלנו למציאות סביבנו והניתוחים שלנו למעשים שעשה השני – כל אלו הם ביטויים של פאסיביות רוחנית. אנחנו נכנעים לפרשנויות שלנו, לכאבים המתעוררים בנו, מצפים שהשני ינחש את רגשותינו וכוונותינו, וכשזה לא קורה אנחנו מאבדים את השמחה והתקווה, וכמו שניסח שטיינר "שרויים בגלים של הנאה וסבל". או, כמו שקורה לעתים – אנחנו מוותרים על עצמנו, שותקים ומחרישים, לא מצליחים לתת ביטוי למה שייתן טעם לחיינו אנו.

זוהי פאסיביות שמסתירה מאיתנו את המציאות – למשל שכוונותיו של בן הזוג שלנו היו טובות אבל לא הצלחנו לראות זאת. או למשל שהמציאות מלאת תקווה – אבל לא ביטאנו את עצמנו ולא השתמשנו בזכותנו להשפיע עליה.

כמו שטניסאי לא מתרץ הפסד בזה שהשחקן השני זרק עליו כדורים, אלא משתמש בחבטות של השני כדי לשחק יותר טוב, כך אנחנו יכולים להשתמש באירועים המתרחשים מידי יום כדי לבחור להיות יותר אקטיביים מול האהבה  

גלישת האוהבים

גתה כתב: "אם לא למדת אך זאת – כיצד למות ולהיות, כי אז היית אך נווד על פני האדמה הזאת."[3] היכולת למות ולהיות, ליפול ולקום היא מה שהופך את החיים שלנו לבעלי ערך. היא מה שמלמד אותנו על עצמנו, על הכוחות שלנו, על מה אנחנו באמת צריכים.

וכשאנחנו מדברים על אהבה, ה"למות ולהיות" הוא לא אירוע דרמטי של פעם בחיים אלא משהו שיכול לקרות עשרים פעמים ביום. יום אחרי יום אחרי יום. האקטיביות הרוחנית היא מה שהופך את הכאבים הקטנים של היומיום למסע משמעותי אל האהבה. אל מפגש אמיץ עם הפצעים והכאבים שלנו, עם החלומות שלנו, עם הגבולות ועם היכולת שלנו להכיל את עצמנו.

בדיוק כמו שגולש גלים לא מחכה שהים יירגע כדי להראות כמה הוא גולש טוב, כמו שטניסאי לא מתרץ הפסד בזה שהשחקן השני זרק עליו כדורים, אלא משתמש בחבטות של השני כדי לשחק יותר ויותר טוב, כך אנחנו יכולים להשתמש באירועים המתרחשים מידי יום כדי להכיר את עצמנו, להבין איפה נדרש מאיתנו להשתנות ואיפה עלינו לתת גיבוי לצרכים העמוקים שלנו,לבחור להיות יותר ויותר אקטיביים מול האהבה.

לא תמיד זה פשוט לבחור באקטיביות פנימית. זה אולי הדבר הכי קשה בזוגיות, וכולנו מכירים את זה: לפעמים אנחנו נאלצים להתרחק כדי להתייצב, לפעמים מוותרים על עצמנו כדי לרגיש שייכים. כמהים להצלה ומתאכזבים לגלות שהוגשה לנו כתף קרה.

אבל מרגש לגלות שדווקא כשאנחנו לבדנו, חסרי אונים מול הקושי, אנחנו יכולים לחוש טוב יותר את עצמנו, לגלות מה באמת אנחנו רוצים ומוכנים להילחם עליו, ומהם הגבולות שלנו. שם אנחנו מבינים איפה אנחנו מתחילים ונגמרים ואיפה נמצא האחר. בלי הערבוב שמסתיר מאיתנו את האהבה או את הגבולות שלנו. זוהי בעיני משמעותה של אקטיביות פנימית.

חליפת אהבה

לא פשוט לבחור באהבה. כמה שאנחנו מייחלים לאינטימיות ולקרבה, לא פשוט להסכים ללבוש את חליפת האהבה, לא להיכנע לקורבנות. לפני הכול זה מצריך להסכים שנקודת המבט שלנו על הדברים היא כנראה לא היחידה. זה רעיון שאנחנו תומכים נלהבים שלו ברמה התיאורטית אבל ליישם את זה עם בן הזוג – לתת כבוד אמיתי לרגשות של האחר, לרצונות שלו, לתת לו חופש אמיתי לבחור את מסע חייו – זה כבר קשה הרבה יותר.

האהבה קיימת. האפשרות מונחת בפנינו. אם נוותר על הציפיה שהאהבה תבוא אלינו כמו מן מהשמים נגיע למחוזות האקטיביות הפנימית.

ואם נשוב לארקדי הרומנטי ולסיום השיר שלו:

יש בי אהבה
והיא תתעורר ותיגע
יש בי אהבה
והיא תנצח.

[2]ר. שטיינר, שליחות הכעס, מטמורפוזות של חיי הנפש, הוצאת תלתן, עמוד 21

פורסם במגזין אדם עולם, והנה הלינק למנויים