כעס הוא ההיפך ממה שאנחנו מחפשים בזוגיות? נכון, אבל לכעס יש תפקיד חשוב ביחסים שלנו עם עצמנו, ושטיינר מדבר עליו כעל מנגנון הגנה שתפקידו לעורר את האני מתנומתו. העניין הוא לדעת איך לתעל אותו לדיאלוג מצמיח.
כעס הוא אולי המצב הכי שוחק בזוגיות. כולנו רוצים שיקבלו אותנו באהבה כמו שאנחנו, וכעס זה בדיוק ההיפך – לא מקבלים אותנו, שופטים אותנו, לא מתחשבים ברגשותינו. מי אוהב את זה?
הכעס בזוגיות הוא כמו אש שורפת. משאירה אחריה אדמה חרוכה ולפעמים גם צלקות. עופר, הצד הכועס מבין השניים, אמר לי פעם "אני כועס מהר ונירגע מהר". עופר לא הבין למה אחרי שההתפרצות כבר עברה והוא שוב רגוע ונינוח, מתעקשת גלית להמשיך את המריבה ולהחזיק בעלבון שלה.
הכועס שאינו מודע להשפעת הכעס שלו פורק את המיטען, חש הקלה ואולי אפילו נרגע לגמרי. אבל הצד השני לא תמיד מתאושש כל כך מהר, והוא זה שנשאר עם המטען שפרקו עליו. גם כשהצד הכועס מודע להשפעה של הכעס שלו, זה עדיין לא אומר שהוא למד לשלוט בו.
מהו כעס?
כעס מתואר לפעמים כרגש בפני עצמו, ולפעמים כמנגנון משני שבא להגן על רגשות פגיעים יותר כמו עצב או חוסר אונים. המקורות של הכעס הישרדותיים: כעס מתעורר במצבים של פגיעה, איום או סכנה, והוא שם כדי להגן על צרכי הקיום הבסיסיים שלנו. הוא עשוי להיות מופנה החוצה – בתוקפנות ובחשיבה שיפוטית, או פנימה כלפי האדם עצמו, בעיקר בסביבות בהן אין אישור לבטא כעס.
חשוב מאוד ללמוד לנהל את הרגשות שלנו, להכיר אותם, לדעת לבטא אותם כדי שלא נידחק אל מחוזות הכעס שיובילו אותנו לכיוון ההפוך מזה אליו אנחנו רוצים להגיע. יחד עם זאת, הכעס הוא לא רק רעה חולה שיש למגר. על פי שטיינר, לכעס תפקיד חשוב בהתפתחות שלנו. בהרצאתו "שליחות הכעס", מתאר שטיינר איך הכעס יכול להיות מפתח להתפתחות ולאהבה או להידרדרות ולריחוק. הכול תלוי בנו.
מה קורה כשאנחנו עומדים מול מישהו שנוהג באופן שונה ממה שאנחנו מצפים, ממה שאנחנו מחשיבים כנכון או כמוסרי? "הכעס מודיע על קיומו. ברצונו להיות בטוח מפני הדבר העומד בחוץ" אומר שטיינר.[1] כלומר הכעס, לדבריו, משמש הגנה וחוצץ מפני הדבר הזר, האחר.
למה הכוונה? הכעס נולד על רקע של חוסר ביטחון, ותפקידו לעמוד בינינו לבין העולם. אפשר לומר שאנחנו מסמנים סביבנו מעין גבול דמיוני שבתוכו הקרקע בטוחה, בתוכו אנחנו קובעים את כללי המשחק והם ברורים לנו. מעבר לקו – שם בחוץ, נמצאים אלו ש"לא מתנהגים בסדר" וכלפיהם אנחנו מפנים את הכעס שלנו כנשק.
ה"אי" הקטן אותו סימנו, מעניק לנו ביטחון רגעי אל מול התנהגותו של האחר, אולם המחיר שלו גבוה. אנחנו שוללים את זוית המבט של האחר, ואף אחד לא אוהב שעושים לו את זה. אנחנו לוקחים ממנו את זכותו הבסיסית לראות דברים בצורה שונה מאיתנו, לנהוג לפי מערכת ערכים משלו.
קונפליקט או צמיחה
הכעס שנולד יכול להפוך לקונפליקט או לאירוע של צמיחה. בידנו הבחירה. החופש שלנו כבני אדם בא לידי ביטוי באפשרות הבחירה – אדם יכול לבחור בטוב והוא יכול לבחור גם ברע. בלי שתי האפשרויות אי אפשר לדבר על חירות. לכן אנחנו יכולים להישאר בכעס, דהיינו להידרדר. או לרסן את הכעס, דהיינו לתעל אותו להתפתחות.
שימו לב שלרסן את הכעס, שונה מלהיות שווה נפש ורגוע מול תופעות בעולם.
שטיינר מבחין בין שני מצבים של שוויון נפש. הראשון מושג בעבודה קשה של התגברות על הכעס – מה שמפתח אינדיווידואל ער שיודע להציב עצמו מול העולם. השני הוא שוויון נפש הנובע פשוט מתוך אדישות: "אם נראה אווילות או אי צדק ולא נהיה מסוגלים להתלהט בכעס […] נזרום עם העולם החיצון בלא שנחוש את עוקצו של האני העצמי שלנו,"[2] אומר שטיינר ומוסיף: "התגברות אין פירושה להתחמק ממשהו באלגנטיות […] רק מי שמסוגל קודם כל ללהוט בכעס, יכול להתגבר עליו".[3] לכן הופעת הכעס היא סימן חיובי לבאות. הכעס שייך למצב שאותו מגדיר שטיינר כ"תנומה עמומה של האני"[4] ותפקידו הוא להעיר את האני.
לכן, כשמתעורר בנו הכעס, אפשרות אחת היא להישאר בקונפליקט, בעודנו משוכנעים שהאחר הוא הבעיה ומבקשים שהאחר ישתנה כדי שאנחנו נוכל להרגיש בטוחים. אבל זה ביטוי לאגואיזם על פי שטיינר.
אפשרות שנייה היא להפוך את האירוע הזה לאירוע של צמיחה, ואת זה, למיטב ניסיוני והבנתי, ניתן לעשות על ידי חקירה כנה ומדוקדקת של הנושא שעורר בנו כעס. הכעס הוא הזמנה להכיר רגשות עדינים ופגיעים שנמצאים מתחתיו. הזמנה להכיר בתוכנו מצפנים מדויקים שטרם הכרנו.
הטרגדיה של האדם הכועס
בשיטת אימאגו לטיפול זוגי, מזכירים היבט חיובי נוסף הנמצא מתחת לכעס: הוא משמש כמחאה כנגד אובדן קשר, מנגנון שיש בו רצון לחוש חיוּת.
אין ספק שכעס ממחיש לנו יותר מכל "מה לא". והוא מוביל לשאלה המעניינת: "מה כן?"
כשאנחנו עובדים נכון עם כעס, אנחנו משחררים את הציפייה שהאדם השני ישתנה, ולא מפקידים בידי האחר את האחריות למלא את משאלותינו.
אם נתקענו בשלב השיפוטיות, הרי שפספסנו את ההזדמנות. פספסנו את ההזדמנות להשתמש בכעס שהתעורר בנו כבמחנך מדויק. כשליח למסר העמוק שבא מתוכנו על מה אנחנו מבקשים, והשלכנו את העניין על האדם השני, שפטנו אותו, נכנענו למחשבות, לרגשות ולפרשנויות.
אני קוראת לזה "הטרגדיה של האדם הכועס". היא כפולה – גם לא נוצלה ההזדמנות לעשות עבודה עם העוצמה הרגשית שעלתה, וגם הפסדנו את אהדתו של בן הזוג – ברוב המקרים יעסקו השיחות מפה והלאה בתגובה הכועסת ולא בטריגר אליה.
אני מזמינה אותנו להיות אמיצים, ולראות בכעס המעורר בנו הזמנה. הזמנה להתעוררות, להתפתחות ולקשר. וכמו שניסח זאת רומי במילותיו התקפות גם היום: "אתמול הייתי חכם, רציתי לשנות את העולם. היום אני נבון, החלטתי לשנות את עצמי."
[1]מטמורפוזות של חיי הנפש: "שליחות הכעס" עמוד 23.
[2]שם, עמוד 24.
[3]שם, עמוד 25.
[4]שם, עמוד 21.
