ולנטיינ'ס דיי

מי שמחפש את המקורות לוולנטיינ'ס דיי, יגלה שווולנטינוס הקדוש היה אדם שלפני 2000 שנה השיא זוג צעיר בניגוד לפקודת הקיסר שאסר על נישואי חיילים. זה אולי מסביר איך הפך היום של וולנטינוס ליום של אהבה רומנטית, לבבות ופרחים.

העונש שקיבל וולנטינוס הקדוש על המעשה הרומנטי היה חמור. אבל לפני שהוצא להורג, הספיק להתיידד עם בת הסוהר ולשלוח לה מכתבים. ובדיוק כשאנחנו עומדים להשתכנע שמדובר באדם המתעקש על רומנטיקה עד לרגע האחרון, מספרת לנו הויקיפדיה שמעמדו כקדוש בוטל ב 1969, בהעדר ראיות ממשיות לקיומו. השאלה היא מה זה בדיוק ראיות ממשיות. הממשות הרומנטית לא מספיקה?

ביטול מעמדו של וולנטינוס כקדוש, מסתדר עם מחקרים המספרים לנו שאהבה רומנטית לוהטת כזו, היא אשליה. סופה לגווע מתישהו. אחרי 6 חודשים, אחרי שנה. או כמו שאמר אוסקר ווילד – "אדם חייב להיות מאוהב כל הזמן. לכן אסור לו להתחתן".  זו היתה גם דעתי שלי על רומנטיקה. סופה למות.

היום אני חושבת שהשלב הסוחף, הראשוני, הוא אמיתי בהחלט. הוא בטח יותר אמיתי מהמריבות הסוערות שאחריו, שדוקא הן הבלבול. אבל האהבה הרומנטית בהתחלה, היא זו שנותנת לנו הצצה עתידית למה שמצפה לנו. למה שיכול להיות מנת חלקנו אם נעשה את העבודה. את מלאכת הקודש של הזוגיות. הריקוד המורכב הזה, בו אנחנו דורכים אחד לשני על הרגל, לפעמים נופלים, לפעמים עוזרים זה לזו לקום, מפילים בכוונה, מתחבקים, מתרחקים, מתקרבים, מנסים להסתנכרן. מנסים להתאים את הצעדים או לפחות לשמוע את אותה המוזיקה. הרי לפעמים נדמה שאנחנו במסיבת אוזניות, מנסים לרקוד יחד בשעה שכל אחד מאיתנו שומע מוזיקה אחרת לגמרי באוזניות שלו. 

כדי להיות מתואמים, כדאי שנכיר את המוזיקה שאהובינו שומעים באוזניות שלהם. שוב ושוב אני מופתעת לגלות כמה הפתעות יש בתחום הזה, כמה אי אפשר לנחש אותה מבחוץ. זו מלאכת הזוגיות בעיני. לשמוע את המוזיקה של השני. להחזיק בה. להכיר בה.

אז בעניין הרומנטיקה – אולי אי אפשר לייצר יש מאיין, אבל אני די בטוחה שאם היו ימים רומנטיים, אפשר בהחלט להשיב אותם. את הלחיים הסמוקות, את הלהט.

וכמו שוולנטיין דיי הפך בארצות הברית מחג של אהבה לחגיגה של צרכנות, אוסף של מבצעים, כך נדמה לי שגם האהבה הפכה לנגועה באותה גישה צרכנית המבקשת לדעת ״מה יוצא לי מזה״. אם אני לא מקבל מענה לצרכים שלי, שאל אותי מישהו בפגישה בנושא זוגיות, אז למה אני צריך את זה? קודם שתחייך אלי כשאני מגיע הביתה ואז נדבר על להקשיב לה.

השאלה שלו, בחור סופר נחמד בן 42, העלתה בי תמונה של עץ תפוחים ששתלו אותו לפני שנים אבל לא דישנו אותו ולא טיפחו, והשקו אותו פעם בכמה שבועות, כשנזכרו במקרה. העץ בהתאם, מניב מעט תפוחים, קטנים וחמוצים. המשפט של הבחור ההוא, כמוהו כגנן האומר לעץ: בוא תניב לי קודם כל תפוח אחד אדום גדול ומתוק, ואז נראה אם שווה להשקיע בך דשן יקר ומערכת השקייה.

או במילים אחרות – תן לי הוכחות לקיומו של וולנטינוס הקדוש.

אז זהו. שזה לא עובד ככה. כדי להגיע למחוזות האינטימיות חייבים להסתכן. לצאת מאזור הנוחות. לחלקנו זה יהיה להעניק לאחר בלי לצפות לתמורה, ולחלקנו זה אומר להפסיק לוותר על עצמנו ולצפות לתמורה. לצאת מאזור הנוחות לא אומר שיגדל תפוח אדום גדול בהכרח. אין לדעת. אבל בלי זה ודאי שלא יגדל מה שאנחנו רוצים. לא יגדל בתוכנו. הציפיה לתמורה, ועוד מראש, היא לא המזון שהאהבה זקוקה לו.

אז קדימה, לבבות, פרחים, מכתבי אהבה. כל יום הוא יום מתאים לזה. עם ראיות מוצקות לוולנטינוס הקדוש ובלעדיהן, כל יום הוא יום מתאים לטפח את ממשות האהבה. לפתוח את הלב, לרכך את הביצורים, ויום אהבה שמח.

פורסם באיגרת של אדם עולם – שבועון מקוון לאנתרופוסופיה ולחינוך וולדרוף.