לעולם לא אשכח את הגמד עם הכובע האדום שחתם על הפתק שהיה צמוד לעיפרון שחיכה לי על השולחן בכיתה. הכתב העגול של הגמד עם הכובע הסנטה-קלאוסי (תרצה היתה מהולנד) חיממו את ליבי ולא התעורר בי שום חשד שה"גמד ענק" יכול להשאיר צלקות.
כעבור שנים, כשהבת שלי גייסה כוחות יום אחר יום להשקיע בענק שלה בעוד היא לא מקבלת שום דבר מהגמד המאוד מאוד קטן שלה, ובסוף השבוע התגלה שמדובר באותו הבן שהיא היתה הגמדת שלו, התחלתי לחשוד שלמשחק הזה יש פוטנציאל טראומטי בסדר גודל של תופעת החרם.
משחק הגמד ענק הוא בעצם מעבדה קטנה לתרגול נתינה. מה לתת, כמה לתת, לפי מה לתת? איך להשקיע בלי להיפגע, והאם מה שאני נותן קשור למה שאני מקבל? שאלות הרות גורל שנשארות איתנו חיים שלמים.
כשהבת שיחקה גמד ענק, הילדים היו משקיעים ביצירות מלאות פרטים, בעיקר מאכלים, שוקולד בצורת הארי פוטר, הפתעות מדורגות – מיץ תפוזים סחוט על הבוקר, פנקייק בעשר, כל מיני דברים שדרשו התארגנות מיוחדת. והברכה. הו, הברכה. משהו מסתורי, חידתי, נכתב ביד שמאל שמא יתגלה הגמד. השבוע בו השקיעה בענק שלה וקיבלה קדחת בתמורה, גרם לה להטיל ספק ברשויות, בסמכויות ובקיומו של צדק בכלל.
במהלך השנים הבחנתי בכל מיני ניסיונות להפוך את הזירה לבטוחה יותר. בית ספר שיח בו למדו שניים מילדיי תקופה, הגדיל לעשות כשנתן את האפשרות לא להשתתף במשחק, וזה אומר גם לא להשתתף בהגרלה. שזה דבר חכם. במקום לעשות את מרד הנעורים שלך על חשבון הענק המסכן שלך שיחשוב בטעות שהוא לא ראוי, פשוט אל תשחק. שזה שעור חשוב לחיים. תחליט אם אתה משתתף או לא, ואם כן – זה מחייב.
כשהבן שלי, שנולד בשנת המצאת האייפון, הגיע הוא לפרקו, המציאות כבר היתה שונה לגמרי. אולי זו העובדה שאנחנו בתל אביב ולא בגליל, אולי זה בגלל שהוא בן ולא בת, לא יודעת, מחשבות קצת מדכאות, אבל בשורה התחתונה הגמד הוא המכולת השכונתית, או ה AMPM שפתוח בלילה כשנזכרים שמחר צריך להביא משהו לענק.
גם בבית הספר הזה נעשו ניסיונות למזער את האכזבות אבל בדרך שונה. שלושה ימים במקום שבוע, יום חטיפים, יום ממתקים, יום הפתעה קטנה עד עשרה שקלים, כאלה. נסיונות שהוציאו למשחק את כל המיץ. לא הסחוט, הקנוי.
גם הפעם, כך אמרו השמועות, יצא שהוא הגמד של ענקית שהיא הגמדה שלו, מה שהפך את המעבדה לאישית מאוד. זה לא היקום באופן כללי, זו היא.
ביום הראשון הוא חזר מאוכזב. הוא הביא שוקולד, כלומר הכי טוב שניתן להעלות על הדעת, וקיבל בייגלה. גם גורם ההפתעה עליו שקד, שקית חטיף שרוקנה מתוכנה ובמקומה הוכנסו שוקולדים, לא זכה להערכה. הענקית מעדיפה דברים מלוחים ודוקא בנתה על הדוריטוס.
הוסקה המסקנה הראשונה: אנשים נותנים מה שהיו רוצים לקבל.
בשלב הזה נכנס בו הספק לגבי היום השני. מה יהיה אם הוא שהסיק מסקנות, ישקיע ויתאכזב, בעוד היא תצהל בתוך ערימה של חטיפים מלוחים? פה נכנסת דילמת האסיר הפולני: ערכנו ניתוח התרחישים האפשריים והוסקה המסקנה השניה: בכל מקרה כדאי להשקיע. לא משנה מה היא תעשה, חוסר השקעה יגרור הרגשה רעה ולא יקל במקרה של אכזבה. אז הוא השקיע. אבל במידה.
מה שקרה בפועל זה שהיא השקיעה. ועוד איך השקיעה. והוא קצת התבייש והרגיש שהוא חייב לגמול לה ביום השלישי כדי לאזן את העניינים.
הוסקה המסקנה השלישית: לפעמים טוב גם לטעות, כדי לזכור שזה יכול לקרות לכל אחד.
מילה על שם המשחק. אולי הגיע הזמן לחשוב על משהו חדש, שלא יטפח את הפנטזיה שיש בעולם גמדים נסתרים שעושים את הדברים עבורנו. שום גמדים לא יבואו, לא לפנות את הזבל, ולא לשטוף את הכלים אחרי הארוחה. לכל גמד יש שם. אז כשיושבים ההם שם להחליף את השם "חופשת לידה", אולי תחשבו גם על אופציות חדשות לזה.
אז מה אתם אומרים? לאמנון זה מזכיר את שי, הנדיב הידוע מהיסודי, שהזמין בתור גמד מונית (!) לבית הספר שתיקח את הענק שלו הביתה…
