אתמול הבן שלי הפך לגבר

צילום: איתן הס אשכנזי

אתמול הבן שלי הפך לגבר.

עשה את הצעד הגדול, המשמעותי, לחייו החדשים. זה היה יום חגיגי, מרגש. יום בו הרגשתי בדמעות את הזמן חולף בין אצבעותיי, איך התינוק הזה גדל ונשמט, ועוד מעט יתמלא שערות וקולו יתעבה…מזעזע. אבל היום הזה עוד רחוק.

לא, הוא לא קפץ באנג'י ממגדל במבוק בג'ונגל עם חבל מעץ גומי קשור לקרסולו, תודה לאל אנחנו לא באפריקה. ולא, הוא לא עלה למצוות. הוא היה רק בן 10 עכשיו.

קנינו לו טלפון נייד.

בתפקיד הכותל, היה דוכן גולן טלקום בסנטר. את מה שהיה צריך לקרוא הוא קרא על גב אריזת הנייד החדש, ובמקום רבנים ישבו שני עובדים, בחור ובחורה, מאוד חשוב שיהיו שניים במעמד שכזה, זכר ונקבה בחר אותם המנכ"ל, כדי שהילד יתפתח כראוי.

העובד הוותיק יותר הנחה את המתלמדת הקשובה איך להקיש את הפרטים במסוף, אורי בן דפנה לבית ככה וככה, כל מה שצריך כדי לצרף אותו למשפחה כקו רביעי.

כולנו חייכנו בהתרגשות, סמוקי לחיים, ואפשר היה להריח את הסוכריות מתעופפות באויר. אני הייתי גאה מאוד כמובן. והפקידים הנרגשים חייכו אליו והסבירו לו כל מה שצריך לדעת. האחיות נעדרו לצערנו מהאירוע המשפחתי, האחת בפולין והשניה בצבא, וזה הרי מסוג הארועים שמתרחשים בימי חול, אבל הן היו הראשונות לקבל סמסים נרגשים, והגיבו כצפוי בצרחות של הפתעה ואושר "איזה חמוד! יש לך מספר משלך" "אני לא מאמינה" "יאו איזה גדול אתה".

אכן. הוא כבר ילד גדול.

בן עשר. אפילו אני מבינה שהילד כבר יכול להתחיל ללכת לבד מידי פעם הביתה מבית ספר. והפעולה הפשוטה הזו שפעם קרתה בלי ששמנו לב בכלל, הפכה לעוד אחת מהפעולות שאי אפשר לעשות בלי טלפון נייד, כתובת להיסטריה האימהית שהתרגלה לפרוק את עצמה מיידית. אז הודעתי לו חגיגית שהיום אחר הצהרים ניסע אחר כבוד לסנטר וניקנה לו טלפון נייד ושידע – להיות מבוגר זה לא רק זכויות. זה גם חובות, כן? וחוץ מזה, ילד חכם מקבל טלפון טיפש. ואין מה לדבר על ווטסאפ או אינטרנט, ברור? טלפון כשר, נכה, מה שלא יהיה, כזה שעולה כמה שקלים ויודע להוציא שיחות מקומיות. את מחפשת טלפון אנתרופוסופי, צחק אחד הלקוחות בחנות החמישית שהגענו אליה, שסוף סוף היה בה משהו רלוונטי. קלעת בול.

אז יש לנו טלפון קטן ופשוט, שעד שאתה מקליד בו מילה כבר שכחת מה רצית לכתוב, אבל יש בו סנייק ואפילו טטריס מיתולוגי. טלפון מהחפירות במצדה.

והילד? המאושר באדם. כיוון לעצמו שעון מעורר וזינק מהמיטה הבוקר כמו שכבר שלוש שנים לא קם. אירגן לטלפון מקום בילקוט ומקום בראש – ילד במאה ה 21 כבר יודע שהדבר הכי נורא שיכול לקרות לו, זה שישכח את עצמו איפשהו, כלומר את הנייד. ילך לאיבוד. עם כל הזיכרון.