אהבה באמצע החיים
את יודעת מה הכי מעניין אותי? שאל אותי עמית, למה כל כך קשה למצוא זוגיות אחרי גיל 40.
למה באמת זה כל כך קשה? לא שאני חושבת שזו משימה קלה גם בגיל צעיר. זוגיות אינטימית היא אולי המשימה הכי קשה בחיים האלו. והיא מעסיקה את רובנו חלק גדול מהזמן, לעיתים יותר גדול ממה שהיינו רוצים.
כמו בכל תחום בו אנו לא מרוצים ממה שקורה, אנחנו עסוקים בהשתדלות לקרב את הדבר שאנחנו רוצים לחיים שלנו: אנחנו מארגנים עצרת לשלום, חולמים על עתיד חדש ורוד, וכל זה אכן חשוב, אבל אני רוצה להתבונן לכיוון אחר, פופולרי פחות. על הזדמנות שלנו להבין איפה אנחנו חוסמים במו ידינו את האפשרות עליה אנחנו חולמים.
למה הכוונה? ברור למשל, שכדי שנרוויח מספיק כסף למחייתנו, לא מספיק להיכנס למערה ולהתפלל לשפע. אנחנו צריכים גם לקחת אחריות. לייצר הזדמנויות. לעבוד למשל, או לכל הפחות, לא לגרש את אריאלה ממפעל הפיס מפתח המערה כשתגיע עם שק של מטבעות זהב…
אבל עד כמה שזה נראה אבסורד, כשמדובר בחיי האהבה שלנו, זה מה שאנחנו עושים. מגרשים את אריאלה. שוב ושוב. ואפילו מתלוננים על הרעש שהיא עושה בכל פעם שהיא מגיעה, דופקת בדלת המערה ומפריעה לנו להתפלל לשפע.
מה קורה עם זוגיות במחצית החיים השניה?
זוגיות במחצית השנייה של החיים שונה מזוגיות בגיל צעיר יותר. כדאי לציין שגם אם מדובר בזוגיות שהתחילה בגיל צעיר, הרי שבמעבר למחצית השנייה של החיים, הזוגיות עולה על נתיב חדש. כך שגם החוזה הלא כתוב בין בני הזוג בזוגיות קיימת, ישתנה קרוב לוודאי ובמובן הזה, הדברים נכונים לא רק לגבי יצירת זוגיות חדשה בפרק השני של החיים, אלא גם לגבי זוגיות קיימת וארוכת שנים.
הקושי האופייני לתקופה שלנו, עידן נפש התודעה, נעוץ בעובדה שבתקופה זו בה כבר יש לאדם את האפשרות, שלא לומר את החובה, לחתור למימוש האינדיבידואליות שלו, זוגיות נראית לעיתים כמו התנועה ההפוכה – ויתור, פשרה, הסתגלות. כמו הדבר הזה שמפריע לנו להגיע אל היעד, דווקא כשהוא מתחיל להראות קרוב כל כך. אח, אם רק לא היה פה בן הזוג הזה, שמפריע לי, כבר מזמן הייתי מגיעה למחוז חפצי… כך שזוגיות שניה בגילאים הללו, יכולה באמת להיראות כפרוייקט בלתי אפשרי.
למה זה קורה?
הסיבה הראשונה היא כוחות החיים שלנו. אנו נולדים עם מלאי של כוחות חיים, שהופכים אט אט במהלך חיינו לכוחות תודעה. המהלך – תודעה תמורת חיים. לכן טבעי שבאמצע החיים אנחנו יוצאים אל דרך הזוגיות מצוידים בפחות כוחות חיים מאשר קודם. את מה שעשינו קודם, נישאים על כוחות החיים הצעירים שלנו, אנחנו כבר לא עושים באותה קלות. תהליכים שבגילאים צעירים מתרחשים בטבעיות, היכרות עם בני זוג למשל, גדילה יחד אל תוך תא משפחתי, התפתחות, השתנות ובניית חיים – כל אלו הופכים פתאום למשימה רצינית במחצית השנייה של החיים.
מעבר לזה, אנחנו אנשים מעוצבים הרבה יותר עכשיו. דעות מגובשות יותר, הרגלים קבועים, מסקנות שהגענו אליהן אחרי שנים של נסיון.
אבל, יש לכל זה גם צד שני. כוחות החיים הרי לא סתם עזבו אותנו. הם הפכו להזמנה לתודעה. והתודעה הזו, אם אכן נקנתה בכוחות חיים, בניסיון, בחכמה ובעבודה קשה, היא זו שיכולה להתגייס ולהפוך את המשימה הבלתי אפשרית הזו, לדרך מעניינת ומתגמלת מאין כמוה. המפתח הוא התודעה. זוגיות של מחצית החיים השנייה קשורה קשר עמוק לנתיב הרוחני המודע שלנו, במידה ואנחנו אכן נענים להזמנה.
כל זוגיות בביוגרפיה שלנו כרוכה בקארמה שלנו. אך במחצית השנייה של החיים עלינו להפעיל את כוחות התודעה שלנו, ולא לסמוך על כוחות החיים שיעשו את העבודה עבורנו.
ואיך זה קורה בפועל?
הצידה הראשונה בתיק הכבד שעל גבנו, שבו נצברו כל נכסינו עד היום, היא הכרת עצמנו. בגילאים הללו כבר יותר קל לזהות את אותו הדבר אליו אנו כמהים יותר מכל, אותו הדבר הנראה כחומק מאיתנו כל העת. אם בתחילת הדרך הטלנו את האשמה על העולם שסביבנו – הורים לא תומכים, בוסים לא מפרגנים, נשים אינטרסנטיות, גברים בוגדניים, כל אותם סיפורים שסיפרנו לעצמנו, הרי שבאמצע החיים כבר יותר קל לנו לראות שיש פה משהו שקשור גם אלינו.
לא נעים להודות, לא קל לראות, אבל כבר אפשר להבין שכנראה גם אנחנו תורמים למצב שלנו.
לא מספיק שנחלום על אינטימיות, לא מספיק שנתפלל לשפע. עלינו להבין שיש לנו גם צל. לכל מקום שאנו הולכים, הולך עמנו גם הצל ולמראית עין מחבל בעשייה שלנו.
אם הכמיהה שלי היא לאינטימיות, אם לשפע, אם לתחושת שייכות עמוקה, אם לחוש שיש לי מקום בעולם – כל אלו כמיהות ראויות שרוצות להתגשם ולהתממש בחיינו. אלא שהן לא יגיעו לידי מימוש מספק כל עוד אנחנו במו ידנו לא נאפשר לזה לקרות. במילים אחרות, כל עוד סירת חיינו תהיה נהוגה בידי מנגנונים הישרדותיים, לא נגיע למחוז חפצנו. כל עוד אנו חנוטים בחליפת ההישרדות שלנו ששרתה אותנו כה יפה במחצית חיינו הראשונה, לא נוכל לפרוץ את מעגל ההישרדות.
וזה הקשר לאמצע החיים. במחצית החיים השנייה, נפתחת ההזדמנות לעמוד בפני קארמת העבר שלנו, בפני מנגנוני ההישרדות שלנו, ואולי לראשונה בחיינו – להיכנס איתם למשא ומתן מחודש.
אינטימיות ומנגנונים הישרדותיים
באמצע החיים, אנחנו יכולים לראות את אופן פעולתם של אותם מנגנונים הישרדותיים. אותן חליפות הישרדות ששמרו עלינו, שהגנו עלינו כל כך טוב עד היום, שהביאו אותנו בשלום לרגע זה, הופכות לנגד עיננו לתקרת הזכוכית שלנו. למה שמשאיר אותנו באותה נקודה. כי מנגנוני הישרדות כשמם כן הם – דואגים להישרדותנו. אהבת אמת, אינטימיות, תחושת שפע או תחושת ערך עצמי – כל אלו לא נמצאים במעגל ההישרדותי שלנו. הם נמצאים בתחום שמעבר לו. בתחום של המימוש וההגשמה. כדי להגיע למחוזות אלו, עלינו להיכנס למשא ומתן חדש עם מנגנוני ההישרדות שלנו, ולהתחיל לפעול בצורה חדשה.
אם ניקח לדוגמא את יעל, יעל כמהה לאינטימיות. מאז ומעולם חלמה על אינטימיות, אותו חוט דק הקושר בין שניים ונותן להם תחושת שותפות. אחרי תקופת ההתאהבות המתוקה, קורה מידי פעם שעידן, בן זוגה הטרי, נמצא באינטראקציות עם זוגתו לשעבר שלהם יש ילד משותף. משהו באופן בו הוא מתנהל עם בת הזוג הקודמת, למרות כוונותיו הטובות ביותר, פוגע בתחושת האינטימיות של יעל. מכיוון שמדובר כאמור במקום הכי כואב לה, יעל לא יכולה לסבול את הכאב. היא נסגרת, ננעלת, יוצאת בטריקת דלת כשראשה מוצף במחשבות כמו "עידן הוא טיפוס בוגדני", "לא סתם הוא התגרש", "הוא לא גבר של אישה אחת", "אנחנו כל כך שונים" " אין עם מי לדבר". לוקח לה שעות לחזור לעצמה. כמובן שעל עידן עוברת חוויה אחרת לגמרי, בת זוגו האהובה לא עומדת לצידו במקום בו הוא הכי זקוק לתמיכה והוא חווה נטישה מצד יעל. אבל בואו נניח לרגע את הדינמיקה ביניהם, ונתמקד ביעל בלבד.
מה קרה פה בעצם? מי הגיב פה? מי שהפעיל את יעל בסיטואציה הזו הוא מנגנון ההישרדות שלה. אותו הצל.
הפצע העתיק המסב ליעל כאב, קיים ביעל הרבה לפני שעידן הגיע לחייה. באמצע החיים, היא כבר יכולה יותר מאי פעם לראות, שלא עידן יצר את הפצע הזה, אבל אין ספק שהוא זה שמכאיב שם כיום.
המנגנון ההישרדותי שהגן על יעל כה טוב בילדותה בפני פגיעה באינטימיות, זה ששמר עליה עד כה בסיטואציות כאלה. הרחיק אותה, סגר אותה בתוך חליפת ההישרדות. המנגנון שפעם הציל אותנו, עלול להפוך עם השנים לתקרת הזכוכית הבלתי עבירה שלנו. כיום מנגנון ההישרדות של יעל הוא מקור לתסכול ולכאב נוסף. כיום הוא כבר לא מגן על יעל, כיום הוא לא מאפשר לה לחצות את רף האינטימיות שאותו היא משתוקקת לחצות. כשהיא יוצאת בטריקת דלת היא מקטינה את הסיכוי שלה להגיע למחוז חפצה. כל עוד מנהל את יעל מנגנון ההישרדות, לא יתאפשר ריפוי. תהיה שחיקה. וההזדמנות לריפוי ולהתקרבות ליעדנו, תוחמץ.
תפקיד התודעה
אבל בכל אחד מאיתנו קיים גם אני. אותו מבוגר אחראי בתוכנו. פיתוח האני, פיתוח החלק האוהב בתוכנו, התודעה, הוא זה שיכול לתווך. הוא זה שיוכל ברגע הנכון, לעמוד בפני מנגנונים הישרדותיים. הוא זה שיוכל להתעורר מקארמת העבר ולהתחיל לבנות את איברי העתיד. האני הוא היחיד שיכול להחזיק את המקל משני קצותיו. האני הוא זה שיכול לקשור בין קצוות שנראים סותרים. בין כוחות שנראים הפוכים.
אמצע החיים הוא ההזדמנות להתחיל ולשחרר. לשחרר ולהשתחרר. אמצע החיים הן שנים חשובות במסע השחרור שלנו, והזוגיות בתקופה הזו היא אחד המאיצים של מסע זה. היא מביאה לפתחנו את כל מה שלא משוחרר, את מה שמבקש ריפוי, את מה שאנו סוחבים איתנו מזה עידן ועידנים.
יעל כמהה לאינטימיות. אם תוכל יעל לרכוש מידה קטנטנה של חופש מול המנגנון הזה, היא תוכל לראשונה בחייה לבחור בתגובה חדשה. לפחות כזו שלא תסכל את ההזדמנויות הטובות שיש. אפילו שינוי של כמה מעלות בלבד, משגר טיל אל כוכב לכת אחר לגמרי. כך אם בשעה שנפגעה מעידן, תוכל יעל לעמוד לראשונה בחייה אל מול הכוחות שכופים עליה להסתגר ולצאת בטריקת דלת, רק לעמוד מולם ואפילו לא לעשות שום דבר בונה אחר, הסיכוי שלה לאינטימיות יגדל פלאים. אם יעל תתעורר היא תגלה מחוזות חדשים, ואין לדעת איך יגיב עידן. אולי ירים את הכפפה ואולי לא. אבל בכל מקרה שינוי לטובה בחייה של יעל יתרחש. אם תרכז את מאמציה בשלב זה של מערכת היחסים בפצע הכואב הזה ומה שהוא מעורר בה, אם תשכיל לראות במה שהזוגיות מביאה לחייה הזדמנות להתעורר במסע שלה עצמה ותדע איך לעשות את זה נכון ובונה, אופקים חדשים ייפתחו בפניה ובפני הזוגיות שלה. זה לא מסע קל. לפעמים הוא מגיע אחרי שנים של נסיונות כושלים, כשהמנגנונים כבר מתחילים להתקשח, והופכים לחלק מהזהות של יעל בעיני עצמה. אבל כדאי לזכור שיש פה הזדמנות. הזמנה לעבודה פנימית שכדאי להענות לה. בשביל זה הרי הגענו הנה.
כבר במאה ה 13 ניסח רומי החכם: "המשימה שלכם אינה לחפש אהבה. אלא למצוא את השער דרכו יכולה האהבה לחדור".
יותר ויותר אני רואה, שהשינוי הכי גדול, השינוי הראשון והחשוב יקרה, במקום בו נפסיק אנחנו להפריע. זה צעד ראשון והכרחי בדרך לשינוי. לא להניח למנגנונים ההישרדותיים שלנו לנהל את החזיתות החשובות לבדם. לפתח מודעות לתוצאות, לתרומה שלנו למצבים אליהם הגענו. אני מזמינה אותנו לראות איפה אנחנו מסכלים את ההזדמנות לשלום.
האני יודע להחזיק את המקל משני קצותיו האני מביא מרחב חדש של שיח בין הקולות השונים בתוכנו. מרחב של חופש פנימי. זה המקום בו הזוגיות יוצאת מהמקום של משחקי הכוח, אל המקום של שלם הגדול מסכום חלקיו.