כל הקיץ היו הרימונים בחצר של ההורים שלי בעומר גדלים בסתר, מכוסים בשקיות נייר.

בארוחת ראש השנה היו מגיעים לפירקם, ואז היו עושים להם אקזיט עם כל כללי הטקס – קערת זכוכית ענקית מלאה גרגרי רימון אדומים שאמא שלי השקיעה שעות בקילופם, ושהתחסלו תוך שתי דקות.

מיד אחרי זה באה השיחה הקבועה על כמה זמן לקח לקלף וכמה מהר זה נטרף, שיחה די דומה לשיחה אחרת של הסבתות שלי שתיארו כמה שעות עמלו על הכנת 80 קניידלך, 115 קניידלך, 150. כל מיני דברים שעובדים עליהם שעות בשביל רגע אחד, לא רק של הנאה אלא גם של חזירות.

כדי להיחלץ מגורל הנשים במשפחתנו, רכשתי לעצמי מתקן פלסטיק לקילוף רימונים, משהו גדול עם מכסה אדום מגומי עליו מכים בכף עץ. שלא נדע. עוד פיל לבן במגירה במטבח, שישלח אותי בבוא היום לאיקיאה למצוא פתרונות אחסון, ולבסוף יגמור יחד עם פתרון האחסון עצמו באותו מקום ממנו לא שבים.

כל זה עד לאותו היום בו הסתובבתי בשוק הכרמל והרימונים שוב הוציאו לי את העיניים בדוכנים, גרעינים מתפוצצים מאדום ואי אפשר לעמוד בפניהם.
ומעניין שב
AMPM
מוכרים גרעיני רימונים מקולפים בפלסטיק שקוף, ואפשר לגמרי לעמוד בפניהם.

אז מה ההבדל?

ההבדל הוא שבשוק לא עומדים שעות ומקלפים את הרימון. לא מפריעים לרימון לעשות את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב – לגרות. לא מפשיטים אותו בטרם עת ושמים אותו מאחורי פלסטיק שקוף כאילו היה אחת מבתולות הראווה מהן בוחר לו מלך סווזילנד כלה נוספת מידי שנה, ולא מכערים אותו עם עבודת חינם וקורבנות. אולי אני שמרנית, אבל רימון צריך להיות סגור עד לרגע שאוכלים אותו.

החל מאותו יום, התחלנו לאכול בבית רימון פתוח לרווחה.
פריצות פורצת שאף אחד לא מצליח להישאר אדיש למראה.
מתעסקים במלאכת האכילה לאט לאט וביסודיות, לפעמים גם במשך שעה, בעדינות ובסבלנות, קוטפים גרגר גרגר ונהנים.
האורחים לא מעשנים תוך כדי, הילדים מתרגלים מוטוריקה עדינה בתנועה אבולוציונית תלת מימדית שאצבעות האדם כבר התחילו לשכוח – משיכה ולא רק החלקה ולחיצה, ותוך כדי הם נזכרים בסיפורים שונים ומשונים מהצבא ומבית ספר כאילו עסקו במלאכת האריגה.

בקיצור, כל עניין קילוף הרימון נראה לי מופרך.
חוץ מנקודות קורבנות הוא לא משיג כלום. ולמי שאומר שלא יפה להגיש ככה רימון, למי שאומר שזו עצלות (יכול להיות שזה רק התוכי מפעם בראש שלי?), אענה שלהגיש קערת רימונים מקולפים זה כמו להגיד לאורחים שלך שהם עצלנים. וברור שבמקום לעבוד שעה וליהנות דקה, עדיף לעבוד דקה וליהנות שעה.
הרי אתם לא מזמינים אורחים לראות כדורגל ועומדים שעתיים במטבח לקלף לכבודם חצי קילו גרעינים עד שכואב לכם הגב, ואז מגישים להם אותם מקולפים בקעריות עם כף, נכון?
זה מסוג הדברים שאוכלים גרגר אחר גרגר. כף שלמה זה יותר מידי. כל העניין זה להאריך ולהעריך. להעסיק את הידיים, את הפה ואת בלוטות הטעם.

זה מאוד פשוט: קודם כל חותכים את הכתר של הרימון, ככה הוא ישר מבין שאצלנו אין מלכים ואין קורבנות, ואז כמו שמקלפים תפוז – 4 חריצים עם סכין בקליפה בלבד, בלי לפצוע אף גרגר וככה אין לכלוך ואין התזות. ואז כשהרבעים עדיין מחוברים בקצה, פותחים אותו לרווחה, ממש
inside out.
הרבעים פורצים החוצה בצהלה וכמה גרגרי רימון נופלים שלמים מסביב. גן עדן.