סטפן צוויג – מלך הביוגרפיות

סטפן צוויג, סופר נפלא ומצליח מאוד, נמלט מזוועות מלחמת העולם השנייה, הגיע לברזיל, ובסוף בוחר לסיים את חייו בהתאבדות. למה? מוזמנים לשמוע מה יש לייעוץ הביוגרפי להגיד על זה.

מאמר שפורסם בקובץ הביוגרפיות של אדם עולם

סטפן צוויג – החיפוש אחר חירות פנימית בעולם של אתמול

ביוגרפיות תמיד כרוכות זו בזו. וזו של סטפן צוויג, הסופר האוסטרי היהודי המפורסם, כרוכה בחייהם של רבים אחרים, וגם בזו שלי.

אל צוויג התוודעתי לראשונה בגיל 14, כשראיתי בטלויזיה סרט שחור לבן מ 1948 בשם "מכתב מאישה אלמונית". הסרט המבוסס על סיפור של צוויג, עוסק בנערה וינאית המתאהבת בפסנתרן ידוע רודף נשים וכריזמטי, שבעקבות ליל אהבה יחיד ביניהם נולד בנה. את קורותיה היא חושפת במכתב ארוך, אשר מגיע לידיו של הפסנתרן רק אחרי מותה ומות בנם.

עוד לא ידעתי אז שגם ספרו האוטוביוגרפי של צוויג "העולם של אתמול", שכתב בחודשי חייו האחרונים, הוא מעין מכתב דומה שנשלח למוציא לאור יום לפני שהתאבד.

הסרט נגע בי עמוקות. הוא היטיב לתאר את החוויה של חיים מקבילים – ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב. הלילה ההוא בחייה של הנערה הוינאית, חילק את חייה לשניים – החיים הבורגנים במחיצת בעלה המסור והבן, לעומת ה"חיים האמיתיים" אליהם ערג ליבה, החיים שלא קרו, אלא רק בדמיונה.

כבר אז, חשתי על בשרי את כוחו הבלתי מעורער של צוויג להפוך כל רגע אפרורי וקטן, למפגן של צבעוניות מסחררת. את הסיפור מצאתי בקובץ "לילה מופלא" שכלל סיפורים נוספים שלו שגרמו לי לעונג רב. עלה מהם ניחוח העולם הישן, כירכרות מהודרות, סלונים תרבותיים, שיחות בהן לכל מילה יש משקל, רגשות סוערים ומערכות יחסים דקיקות, מרחבי אין קץ של תשומת לב לכל פרט, מחווה ומבט. עולם איטי של אמנות והרהורים, ארגזי מסעות, כובעים רחבי שוליים וחדרניות נאמנות.

העולם הרומנטי שצייר צוויג בעין חדה וחפה מכל ציניות, משך את ליבי והשתלב בסיפורי סבתי, הברונית האוסטרו-הונגרית לשעבר. בדירת באוהאוז חיפאית, המחופה טפטים ועטוית וילונות עם גדילים מוזהבים, התעקשו הוריו של אבי לאכול אוכל הונגרי בכלי כסף, לתעב מוזיקה מזרחית ולספר ביציאת אירופה. במיטתה הרחבה, בשבתות בבוקר, היתה סבתי מספרת לי את זכרונות ילדותה המופלאה שהיו אגדות צבעוניות. סיפור על הפטיפון שנקנה לה מיד עם המצאתו, איך היא לקחה אותו למגרש הטניס להשוויץ ואיך נמס התקליט בשמש. איך נהגה לבחור ילדים עניים להתארח בביתה לצהרים אחרי בית ספר, איך כל האפצ'י שעשתה גרר נסיעה בהולה לאיטליה להבריא ואיך יצאו מידי שנה לבית הקיץ שלהם בשיירת עגלות עמוסות כלי בית ואוכל. אחרי שנספתה המשפחה בשואה, סבתי התגלגלה למעברת שער העלייה בחיפה, שם שיחק בנה, אבא שלי, בכדור עשוי מגרב ישנה, חיפש חוטי ברזל על הגגות, בשעה שניסתה היא לגדל תפוחי אדמה בחצר. מהעולם של אתמול של סבתי, נותר רק קומץ רהיטים מעשה אמן, שסרבה למכור לסות'ביס כל ימי חייה.

אחרי הספר הראשון, דגתי במרוצת השנים בזה אחר זה ספרים נוספים של צוויג – אנשים וגורלות, קוצר רוחו של הלב, במבוכת הרגשות, וכמובן הביוגרפיות. ביוגרפיות המיטיבות לתאר את המניעים הפסיכולוגים העמוקים של הדמויות, (מארי אנטואנט, מרי סטיוארט, פושה, אראסמוס) סיפורים קצרים, רומנים. בכולם שזור עומק המבט, רוחב היריעה והרגש האנושי החם. וההספדים שכתב – מלאי להט ואהבה, אפילו הערצה משתפכת, אורזים את המת באריזת נצח נוצצת. נדמה שהיתה לו לצוויג, היכולת למצוא את הייחודי והיפה שבאדם, לצבוע אותו בצבעיו המיוחדים ולתת ביטוי למלוא מורכבותו, ובה בעת לרכך בעין חומלת ואנושית את השלילי והקשה לעיכול.

צוויג שט לו על פני תרבות אירופה המבוססת והגאה, מצטט את גתה, מזכיר את טולסטוי, מתכתב עם פרויד. איך יכול להיות שהוא, סופר מוערך, רחב יריעה ומלא אופטימיות, רגיש, פציפיסט ואנושי, מלא אהבה לרוח האדם, שהצליח להימלט מזוועות מלחמת העולם השניה ולמצוא מחסה בברזיל, בוחר לסיים את חייו בהתאבדות?

דיכאון זה עניין ביוכימי, אמרה לי חברה עורכת, שקנתה זכויות הוצאה לאור של טיוטת ספר נוסף של צוויג, כשנסענו יחד בחורף האחרון לספריה הלאומית לרגל אירוע חשיפת מכתבים שכתב לסופר מתחיל בזמנו.

אבל הרי זו לא הנחה מקובלת על יועצים ביוגרפים. ביוכימיה יכולה להיות תוצר הלוואי, אך לא ההסבר. יש לחפש את החלק באדם שלא הצליח לבוא לידי ביטוי. את אותו החלק שלא התממש ודוכא בביוגרפיה של צוויג, אחפש בעיקר בספרו האוטוביוגרפיה "העולם של אתמול", בזכרונותיו, בדרך בה ארג אותם לסיפור חייו.

מה עוד אפשר לחדש על הביוגרפיה של צוויג, כותב ביוגרפיות מחונן, שדאג לארוז בעצמו את הביוגרפיה שלו בחודשי חייו האחרונים, כשהרעיונות כבר מנוסחים, ובמידה מסוימת גם מגויסים, אל הנרטיב שעומד ככותרת לספרו האוטוביוגרפי: העולם של אתמול –  זכרונות של בן אירופה.

אך כשבוחנים מצד אחד את זכרונותיו ובמקביל את מגוון היצירה שהותיר, ומצרפים אלו לאלו את הידוע לנו על ציר חייו של אדם השזור בחוויות מגילאי מפתח, אפשר לגלות דברים חדשים מבין השורות. במיוחד כשלוקחים בחשבון שהוא אינו מזכיר נושאים מהותיים כמו למשל הגירושין מאשתו הראשונה או תיאורים מפורטים של ילדותו בבית הוריו.

נדרשו לי שנים ואומץ, להעיז להתבונן בביוגרפיה של סופר, שהקשר עימו מרגיש אישי כל כך. באיזו זכות אנסה לבודד את עמודי השתי מהערב של המארג שיצר צוויג על עצמו, בעצמו. יחד עם זאת, נולדה בי תשוקה עזה לבחון בכלים ביוגרפיים את היסודות עליהן נשענת הביוגרפיה שלו, כדי לפענח את אותה תחושה חמה שיש לי כלפיו.

סטפן צוויג נולד למשפחה בורגנית יהודית. סבו היה סוחר אריגים שגדל בקהילות היהודים הכפריות, שנהנו מהטבע ומהמרחבים ו"היו פטורות לחלוטין מהדיכאון של יהודי המזרח". בנו, אביו של צוויג, הצטרף לגל התעשייתי של התקופה ופתח מפעל לאריגה בוינה. האב הלך והתעשר כשהמשפחה ממשיכה לנהל אורח חיים צנוע, ישר ולא ראוותני. אביו היה שמרן בגישתו ומאופק, מתרחק מכל זרקור, גינוני עושר וכבוד.

גאוותו היתה על כך שמעולם לא לווה מאיש או מבנק דבר. אימו של צוויג היתה צאצאית למשפחת בנקאים גאה, בעלת אופי בינלאומי, עם קשרים במדינות אחרות, דוברי שפות, בעלי מקצועות חופשיים, חובבי הנאות החיים ואנינות החייך. כבר בילדותו הכיר את הארטישוק ואת המטבח האיטלקי. צוויג ראה עצמו מאופק ומתון מצד אביו, ובינלאומי וגא מצד אימו. בתיאורו את שניהם ניכרת נטייתו של צוויג לבחון עד כמה הצליחו להתרחק מגורל הגטו העתיק שגזר על היהודים בעבר להתרכז בגבולות מצומצמים ובעיסוק כלכלי הישרדותי, והוא גאה בהוריו שהצליחו להתרחק הן גיאוגרפית והן בתחומי עיסוקם מאותה גזירה מדכאת.

הוא נולד בשנת 1881 בוינה  "המטרופולין העל לאומית בת האלפיים" כפי שהוא כותב בביוגרפיה שלו.

באותה סמטה צרה בהסטוריה צמחו גם הרצל ופרויד. באותן שנים עבר לוינה גם שטיינר. באותה קרן רחוב קטנה, מתמצים להם כל יסודותיי: הזהות ההיסטורית שלי, התרבותית, הלאומית, הפסיכולוגית והרוחנית.

צוויג הצעיר פרסם את סיפורו הראשון בעיתון שערך הרצל, והרצל היה הראשון שעודד אותו ופרסם את שמו ככותב צעיר ומבטיח. פרויד היה ידידו וצוויג גם קרא ליד ארונו את ההספד שכתב לו. ספריו מושפעים מגילוייו של פרויד, שאף העיר הערות לגבי אמינותן של הדמויות. ומה לגבי שטיינר? כשהפכתי שוב כל מילה בספרו האחרון של צוויג, מצאתי אפילו איזכור לאנתרופוסופיה.

גן העדן של הילדות – תור הזהב של הבטחון

לפרק על ילדותו המוקדמת קורא צוויג עולם של ביטחון. המונארכיה האוסטרית בת אלף השנים, היתה בעיניו מופת של ביטחון ויציבות. בתים ועסקים עברו מדור לדור ללא הפרעה, ואיתם קצבאות, תכנון פיננסי, ריבית קבועה וכלכלה יציבה. כך הוא כותב: "בעוד התינוק בעריסה, הוטלה פרוטה ראשונה לקופת החיסכון שלו" וגם "בכל משפחה נקבע תקציב לדיור ולמזון, לקיט ולייצוג בחברה."

גם הסדר החברתי היה יציב ובלתי מעורער, "במדינה רחבת ידיים זו, עמד הכל איתן במקומו" הוא כותב, ועל הכל ניצח במתינות ובאהבה גדולה, הקיסר הזקן. כבר בראשית זכרונותיו עולה הקשר ההדוק שצוויג קושר בין מתינות לבין תבונה.

הביטחון הזה, על פי צוויג, הוא זה שבזכותו נראו החיים ראויים לחיותם. את זאת הוא כותב ב"עולם של אתמול", אחרי שכבר התנסה בחיים שהביטחון הסתלק מהם.

אנשי וינה, לפי צוויג, הסתכלו אחורה אל תקופות אחרות בבוז. הם סברו כי אסונות כמו מהפיכות או רעב היו מנת חלקה של האנושות לפני שהגיעה לבגרות, לפני שהיתה השכלה. לפני שהגיעה הקידמה ולפני שהאדם הפך לתרבותי ומעודן.

היה זה "דור התבונה" בו כל מעשה קיצוני או אלים, נראה מופרך, ותושבי אוסטריה היו בטוחים שהם צועדים לקראת עולם שכולו טוב.

רשת הביטחון הזו הביאה לגל של פריחה תרבותית באירופה בכלל ובוינה בפרט. "לא היה כרך באירופה, שבו הדחף לתרבות לוהט כמו בוינה". הצגות בבורגיתיאטר, שירה מוזיקה ובתי קפה בהם ניתן למצוא ירחונים ומגזינים מכל העולם, שם דנים בלהט ביצירות וביוצרים. "בוינה האירו שבעת כוכבי המוזיקה בני האלמוות – גלוק, היידן, מוצארט, בטהובן, שוברט, ברהמס ויוהאן שטראוס. כאן נתמזגו כל זרמיה של תרבות אירופה, וזו היתה גאונותה, שמיזגה בהרמוניה את כל הניגודים ויצרה משהו חדש וייחודי, קוסמופוליטי. עיר של אזרחי העולם. עיר עם היסטוריה מפוארת, טירות עתיקות ודורות של קיסרים, שקיבלה את הזר במאור פנים".

החוק הביוגרפי מדבר על הילדות כעל גן עדן. וגן העדן של צוויג, עומד על 4 רגליים: בטחון, מתינות, תרבות והקיסר. ילדותו בחיק אותן 4 רגליים, מעניקה לו תחושת שייכות עמוקה מכל לוינה. צוויג היא וינה ווינה היא צוויג.

צוויג הסטודנט מוחה נגד הריסת הבניין שמת בו בטהובן במילים "כי כל אחד מהבניינים ההיסטוריים האלה בוינה היה חלק מנפשנו, שנעקר מגופנו". צוויג חש את עצמו חלק אורגני מדור, מעיר, מתקופה. אזרח העולם בהגדרתו, ובשר מבשרה של אוסטריה התרבותית.

צוויג גם מייצג תמונה גדולה יותר – גאווה של ציויליזציה שחשה שהגיעה לשיא. הישגים תרבותיים, מדעיים ובטחון עצמי.

תמונת מציאות אידילית זו, נטולת כאב, אובדן ומחסור, כמוה כתיאור ילדותו של צוויג. נעדרים ממנה צללים, נעדרת התמודדות אימו, גבירת הסלונים, עם אובדן שמיעתה, ונעדר לגמרי אחיו, אלפרד. צוויג שייך לוינה והתרבות היא משפחתו.

הגירוש מגן העדן של הילדות – בית הספר

על פי החוק הביוגרפי, חווית גיל 9, היא ההתעוררות מעולם הילדות, ומשולה לחווית הגירוש מגן העדן. ההתעוררות מגן העדן של צוויג מתוארת דרך הדיכוי שחווה בבית הספר. שוב, גם כאן, כל תיאוריו כוללים זכרונות קבוצתיים, הוא וחבריו כמיקשה אחת.

צוויג זוכר את חוסר רצונו לשיר בטקס את השיר "ימי הילדות העליזים" בגלל הפער שחש בין המילים לבין תחושותיו. "נצטוונו ללמוד בעל פה ולשיר במקהלה שיר על ימי הילדות העליזים והמאושרים, עדיין מצטלצלות באוזני המנגינה של השיר הפשוט והפשטני, אך המילות כבר אז עלו בקושי על שפתי ובודאי שלא שכנעו ולא נקלטו בלב. כי כל תקופת לימודי אלה…היתה שעמום מתמיד ומתמשך, שגבר משנה לשנה… איני יכול להיזכר שהייתי אי פעם עליז או מאושר בלימודים החדגוניים האלה, חסרי לב ורוח, שהשחיתו כליל את התקופה היפה, החופשית ביותר בחיינו".

בגיל עשר הוא וחבריו עוברים לגימנסיה המתוארת כמקום של חרדה, של השפלת מבט בפני מורים קשי לב, של כפייה, שיממון, מקום שאין לו קשר למציאות ולעניין האישי. "מכשיר למידה קר של העדר חיבה אנושית".

גם מבנה בית הספר מתואר כמבנה נגוע באותם אדישות וקור מקפיא – "מבנה בית הספר תכליתי, זול וללא מחשבה, מסדרונות קרים וסיודם גרוע, כיתות ללא תמונה או קישוט. ריח טחוב ומעופש. שניים שניים, על ספסלי עץ שעיקמו את עמוד השידרה עד כאב עצמות. בחורף, הבהבו מעל לספרינו שלהבות כחלחלות פתוחות של גז, ובקיץ וולנו החלונות בקפידה כדי שלא יוכל המבט לשמוח חולמנית בריבוע השמים הכחולים".

בית הספר המדכא, ש"השחית כליל את תקופתנו היפה והחופשית"  נותר כל כך חרות בנימי נפשו, שלימים כשהתבקש לשאת נאום כבוגר מצטיין של בית הספר באוזני השר וראש העיר, סרב ("דחיתי בנימוס את ההזמנה"). בהזדמנות אחרת הוא מציין שהוזמן לתת הרצאה במקום שעמדה בו במה שהזכירה את בית הספר שלו. היה עליו לעמוד מעל דוכן כמו זה שעמדו בו מוריו, והוא נתקף חלחלה ונתן את הרצאתו הגרועה ביותר בחייו.

צוויג מגורש אפוא מגן העדן של חיי הנפש, אל דיכוי.

ומי אחראי לדיכוי הזה של בית הספר? המשטר המלוכני, כך הוא סבור לימים. הקיסר. פעולת הדיכוי הממוסד היא פעולה מכוונת שנועדה לשמר את המשטר העתיק מפני שינויים, להרחיק ולדכא את הילדים מהזירה ואת רוח הנעורים המאיימת. "שיטה חסרת לב ונפש זו לא נבעה מרשלנותם של מוסדות הממשלה, אלא ביטאה כוונה שנשמרה בסוד בקפדנות". הוא כותב בגיל ששים.

ובינתיים, הילד, על פי הביוגרפיה, מתמודד עם המצב באופן הישרדותי. המנגנונים ההישרדותיים עושים עבודתם נאמנה, והקיסר, שלימים יראה בו אחראי לדיכוי החופש הנפשי של ילדותו, נתפס עדיין על ידי צוויג הילד, כדמות מתונה, מיטיבה וחביבה. החופש של חיי הנפש מדוכא, אך העולם נשאר שלם לכאורה – עולם תרבותי שבראשו קיסר אהוב, מתון, שואף להרמוניה ולטוב.

גן העדן ההופך לדיכוי, פותח את הציר המרכזי בו נתבונן – המאבק על החירות הפנימית, אותה מזכיר צוויג רבות.

מהנעורים לבגרות – התעוררות אל החופש

אחרי דיכוי של שנים, מגיע גיל הנעורים והסקרנות האמנותית שלא מצאה בבית הספר מזון בעל משמעות, גוברת ומתחילה להשתחרר. השביעון השלישי, הזמן בו על פי החוק הביוגרפי מתחילה הנפש להתעורר, מתואר יפה בזכרונותיו: "תחילה נתגלו ביננו שניים או שלושה בלבד, שהרגישו התעניינות אמנותית, ספרותית, מוזיקלית. אחר כך נתגלו עשרה, ולבסוף כמעט הכל, כך  על פי צוויג. הנערים נדחקים להצגות בכורה, מחביאים שירים של רילקה מתחת לספרי הדקדוק, קוראים ניטשה בסתר בשיעור משעמם. מתגנבים לחזרות של התזמורת הפילהרמונית, בודקים יום יום את חלונות הראווה של מוכרי הספרים, נדחקים בין הסטודנטים לשמוע הרצאות על מדע ומבקרים באולמות האנטומיה כדי לראות ניתוח גוויות. "….תשוקה עזה להימלט מכלא היצירה של בית הספר ולפלס מקום בתוך התרבות הססגונית, לקחת בה חלק פעיל ולקנות מחדש את החירות".

יחד עם זאת, הנורמות החברתיות מנעו יחסים כנים וחופשיים בין בנים לבנות. נכפו עליהם צניעות מזויפת, מוסרנות והתחסדות שהמבוגרים שהנהיגו אותן מעולם לא קיימו בעצמם. כיוון שכך, הכל נעשה במחשכים ובהסתר, כשהזנות ומחלות המין משגשגות ברקע .

מעניין להתבונן מבחינה ביוגרפית בהבדל בין גוף החיים שמתפתח בשביעון השני תחת דיכוי, להבדיל מגוף הנפש העשיר והצבעוני שנבנה בשביעון שלישי. כבר בהבדל זה ניתן למצוא רמזים לנטיה מסויימת לדיכאון, שיש הטוענים שהיתה לו לצוויג, ואשר נעדרת מהביוגרפיה שכתב לחלוטין.

צוויג מסיים את בית הספר ומתקדם יפה. כותב, מתרגם, מפרסם, זוכה להכרה, נוסע בכל רחבי אירופה ומשלים לימודיו באוניברסיטה. כאזרח העולם, צוויג מתגורר בפאריס, אנגליה, איטליה, בלגיה והולנד כדי לספוג מאוירת התרבות. בביוגרפיה שלו הוא שוזר שמות סופרים, משוררים ואמנים, ומתענג על מפגשים שהצליח להיקלע אליהם עם יוצרים נערצים כרודן.

שוב ושוב הוא חוזר ומדגיש את מחויבותו לחירותו הפנימית.

מהי אותה חירות פנימית עליה הוא מדבר? לאיזה חופש הוא חותר? הוא אינו מפרט. אך דוקא מתיאורו את המשורר הבלגי אמיל ורהאן, אפשר ללמוד הרבה.

גיל 21 – המפגש עם ורהארן

גיל 21 על פי הביוגרפיה הוא גיל לידת האני. הרכיב הרוחי הבלתי תלוי, של האדם. בנקודה זו מתחיל רכיב האני במסעו, וחודר את הגופים שנבנו. מעניין לגלות שצוויג פוגש את ורהארן המשורר בדיוק בגיל זה. צוויג מלא הערצה למשורר ונוסע לבלגיה, עוד בטרם סיים את האוניברסיטה, במטרה לפגוש בו. הפגישה מתוארת כפי שמתוארות פגישות גורליות – הזיכרון עמוס תיאורים חזותיים, ואלמנט חדש ומהותי לביוגרפיה נכנס לתמונה.

ורהארן היה טיפוס משולהב על פי צוויג: "התלהבות מודעת כדי להעצים את ההתלהבות". הוא קרא לעמי אירופה "להעריץ זה את זה," וצוויג העריץ את עיקרון האיחוד אך בעיקר את ההתלהבות שהיתה "כשלהבת הפורצת מפיו". ורהארן היה חוזר נלהב מכל מקום ומכל חוויה מקרית. היה פתוח לכל גילוי ולכל חידוש, וכבש את כל שומעיו בהתלהבותו.

צוויג מתאר על שום מה העריץ כל כך את ורהארן: "היה בדמותו איזה בטחון, שלא נראה אף לרגע כזחיחות הדעת. הוא שמר על אי תלות בכסף, העדיף לחיות בכפר ולא לכתוב אפילו שורה אחת, שמר על אי תלותו בהצלחה, ולא טרח להגדילה על ידי ויתורים וחסדים וחברות. לא נתפתה לפיתוי המסוכן – התהילה. לא נבוך משום גאווה, אדם חופשי, עליז, מתמכר לכל התרגשות. כשבילית במחיצתו, חשת התעוררות בחשק החיים שלך."

ורהארן מתואר כהתגלמות החופש המוחלט – הוא אינו נשען על שום רגל, לא כלכלית, לא חברתית, לא הקיסרות ולא המתינות – ורהאן פשוט אדם חופשי. חופשי להתלהב, חופשי להשתלהב, לומר את אשר על לבו ולחיות בכפר. לעומתו צוויג הוא דמות עירונית המתחממת בחיק התרבות האירופאית של ראשית המאה ואמניה, מאופק, מתון וקשור ברשת של קשרים חברתיים.

צוויג מתוודע למשורר ומחליט לשרת אותו ואת יצירתו. הוא מעריך שיהיה עליו להקדיש כשנתיים שלוש לתרגום יצירותיו לגרמנית ורואה בכך שליחות מוסרית. הוא סבור שפעולה זו של שירות יוצר גדול, היא עצת זהב לכל יוצר צעיר. לדעתי, לא פחות מהשליחות המוסרית, מושך אותו ליבו אל החופש האמיתי הקורן מהמשורר הצבעוני. לצוויג קוסם הביטחון הנשען על אני נצחי, פנימי. החופש אליו חותר צוויג באופן רוחני, הוא החופש מאותה רשת ביטחון של ילדותו.

האם יצליח צוויג לכונן אותה חירות פנימית הנשענת על מקור פנימי ונצחי?

במשפט האחרון של תיאורו את ורהאן, "כשבילית במחיצתו, חשת התעוררות בחשק החיים שלך", רומז צוויג בבלי דעת על כוחות החיים שלו עצמו, הזקוקים לעידוד מן החוץ, ואולי לכך מתכוון צוויג כשהוא קורא לזה "מתינות".

צוויג עוסק רבות בשאלה עד כמה אפשר להישאר מתון. האם ראוי להביע דיעה, מה גורלו של מי שלא לוקח צד, מה זו אקטיביות, מה משרת את הטוב ומה את הרע. האם אמנות היא על-מוסרית? צוויג מוטרד משאלות מוסריות הנובעות מחווית האדם שלא מביע דיעה, אבל בחייו הפרטיים, בשלב זה, נדמה שהוא שלם עם עצמו ומחזיק במתכון מנצח. הוא נשען בגבו על הביטחון, הפריחה התרבותית שבראשה הקיסר, מתון וחף ממעורבות פוליטית.

הכל על מי מנוחות עד ליוני 1914.

גיל 33 – מות והיה

"אם לא ידעת זאת, כיצד למות ולהיות

כי אז היית אך נווד חולף, על פני האדמה הזאת".

שורותיו של גתה הנערץ על צוויג, מיטיבות לתאר את החוויה האוניברסלית של הרס ופירוק האופיינית לגיל 33 על פי הידע הביוגרפי. בגיל זה מתחיל תהליך ההרס של המבנים שאדם בנה בחייו ונפתחת ההזדמנות להחליפם במבנים רוחניים מקבילים. החלונות שנסגרים, הדרכים שנחסמות, כל מה שהיה ולא יכול יותר להמשיך, כל אלו הן התרחשויות המתחילות להתרגש עלינו בגיל 33 והמאותתות לנו, שלא נוכל להישען לאורך זמן על משאבים חומריים ועל כוחות החיים. פעולת ההתמרה של כוחות חיים לתודעה, היא הכרחית. לצידנו עומדת בתהליך זה הרוח.

סטפן צוויג בן 33 בשנת 1914.

"אז נורתה הירייה ההיא בסרייבו. ושברה כהרף עין לרסיסים, את העולם תרבותי והיצירתי בו היינו בני בית," הוא כותב על האירוע שבעקבותיו פרצה מלחמת העולם הראשונה.

מקריאת זכרונותיו עולה תמונה של קיץ יפהפה, מהיפים בחייו, "ועד היום כשאני חושב על קיץ, אני חושב על הקיץ הזה," הוא כותב.

כמו בטהובן, גם צוויג בוחר לבלות את הקיץ בבאדן, ליד וינה, בבית ידיד נערץ. בעת שיטוטו בכרמים אומר לו כורם זקן: קיץ כזה לא היה לנו. אם ימשיך ככה, נקבל יין שלא נודע כמותו! באמצע הקיץ הנפלא הזה, אחר צהרים אחד, בעודו קורא ספר על ספסל בפארק, לצלילי תזמורת המנגנת להנאת הכל, הודבקו על לוחות המודעות ידיעות כי יורש העצר, בנו של הקיסר ורעייתו, נרצחו מטעמים פוליטיים.

כך כותב צוויג על יורש העצר: "הוא לא חייך ולא עודד את האמנים בתרועות חמות. חסר חוש למוסיקה, חסר הומור, ואישתו כמוהו, קפואה ובלתי ידידותית". והקיסר הזקן? האב התרבותי? הוא שנא את יורש העצר ממש.

"הידיעה על רציחתו לא עוררה על כן רגשי השתתפות עמוקים. כעבור שעתיים לא נראו עוד כל סימנים של אבל ממש. האנשים פטפטו וצחקו, ובערב שוב נשמעה מוסיקה במקומות הציבוריים. רבים באוסטריה נשמו אז לרווחה באין רואה, עם סילוקו של יורש עצר זה".

למראית עין למרות אותה התנקשות אומללה, אין צורך לדאוג. הביטחון הכלכלי והמתינות יוכלו להימשך ללא הפרעה. "בנקים, עסקים, אנשים בעלי אמצעים לא שינו את השקעותיהם… מזוודותי היו ארוזות לקראת נסיעתי לבלגיה אל ורהארן, עבודתי זרמה יפה" כותב צוויג.

אולם מתחת לפני השטח התרבו המזימות. "הידיעות הרעות הלכו ונערמו…האולטימטום של אוסטריה לסרביה, התשובה המתחמקת, המברקים בין המלכים". צוויג עדיין ישב בבתי קפה, ואחר צהרים אחד בילה עם חבריו האמנים אצל גדול צייריה המודרניים של בלגיה, ואל מול הסברות הפסימיות שלהם, אמר לחבריו: "אבסורד. כאן, על פנס זה, אתם רשאים לתלות אותי אם יפלשו הגרמנים לבלגיה."

בניגוד לתחושתו, תוך כמה ימים פורצת המלחמה. צוויג מגיע חזרה אל אוסטריה מבלגיה ברכבת האחרונה.

אין ספק שמבחינת צוויג מלחמת העולם הראשונה חצתה את ההיסטוריה לשניים. לפניה ואחריה. סוף עידן התמימות. צוויג כרבים אחרים רואה בה את הפעם הראשונה בה חורגת מלחמה מקנה מידה אזורי, מורגשת נחת זרועה של הטכנולוגיה שהתפתחה, והביאה לאכזריות והרג במידה בלתי נתפסת.

שלא כמו במלחמת העולם השנייה, שאז כבר איש לא היה תמים יותר, צוויג מתאר את ההליכה של הצעירים האוסטרים אל המלחמה הראשונה בשמחה ובגאווה, "תמימים ומחוייבים, כיוון שאיש לא העלה על דעתו כי אבי הארץ הנערץ על הכל, הקיסר יוזף פראנץ, יוליך בשנתו השמונים וארבע את העם למלחמה ללא הכרח".

דוקא הקיסר, האב הזקן והטוב, לא נהג במתינות האופיינית כלל, והביא את גדולת המכות על אירופה.

בגיל 33 מתחיל תהליך ההרס אם כן, של העולם של אתמול. ואם נתבונן בתמונה הרחבה, מדובר במשבר של תרבות שלמה. העולם של אתמול, הבטוח והעתיק, התרבותי והמעודן, נסדק. נראה כי הציויליזציה שחשה שהגיעה לשיאים של בטחון עצמי, הישגים תרבותיים ומדעיים, תצטרך לעבור משבר לפני שיהיה אפשר לבנות את הכוח הרוחני הפנימי בה.

אחרי שנוכח צוויג באכזריותו של העולם, הוא נאלץ לקבל את דעתו של פרויד, ידידו, "שראה בתרבות שלנו רובד דק שכל רגע עלולים לפרוץ אותו כוחות הדחף של העולם התחתון".

מצד אחד צוויג מסכים עם פרויד שפעולת דיכוי של דחפים טבעיים מחמירה אותם, ויפה הוא מתאר זאת בפרקים שהוא מקדיש לפוריטניות המינית של תקופתו שגרמה לשגשוג סטיות, לזנות ולמחלות המין. מנגד, במעמקי ליבו, צוויג מבקש לזכור תמיד "את אמונת נעורי, כי יבוא יום ושוב יתחילו הדברים לעלות, על אף הכל, אפילו מתהום הזוועה שבה אנו מגששים כיום, כמעט עיוורים, ונפשנו שבורה ומעוותת. אני נושא עיני אל מערכות הכוכבים הנושנות שזהרו מעל ילדותי, ומנחם עצמי באמונה המורשת, כי מפולת זו תחשב להפוגה בריתמוס הנצחי של ההליכה קדימה."

המבנה עליו הוא עומד מתחיל לקרוס, מישור הייחוס ממנו ינק את כוחות החיים שלו מאיים ליפול ובצוויג מתעורר האימפולס הרוחני.

נראה שמה שצוויג קורא לו פעמים רבות "רוחני", שייך יותר לספירה הרגשית והאמנותית. צוויג מבקש להקדיש עצמו לפעילות רוחנית, כשהוא מבקש לפעול ״לבניין תרבות אירופה״. למרות המלחמה והמדינות האויבות, הוא מקבל תגובה אוהדת למאמר שפירסם בחו״ל מהמשורר הצרפתי רומן רולאן, והוא מעודד מהאפשרות ליצור רשת של ידידי תרבות בתקופה מטורפת ולאומנית כזו. ״במקום לשתף פעולה בהרס וברצח, לפעול במפעלי עזרה ואנושיות״.

צוויג מתגייס אפוא, לשחזור העולם התרבותי, למלחמה בלאומניות. ובפעילותו זו הוא רואה פעילות רוחנית המחייבת אותו להימנע מלקיחת צד.

"ההסטוריה נקבעת תמיד על ידי כאלה הלוקחים צד במאבקים[1]," הוא טוען, אולם "בעולם הרוח יש מקום לכל הניגודים". צוויג מגיע למסקנה שאי הבעת דעה פוליטית היא עשיה רוחנית.

"מה שלא בא לידי ביטוי בעולם המציאותי נותר כאידיאל לא מנוצח". לפי התפיסה הרומנטית של צוויג, אידיאל שהפסיד במערכה, זה אך טבעי, כי ״קשה לקוות שצורת החיים הקדושה והעילאית המתאפיינת ביישוב הדעת ובחיים שאננים בנוסח גתה, תהפוך למתכון ולתוכן של נפש ההמון. כל אידיאל הומניסטי המבוסס על ראייה נרחבת ועל בהירות המחשבה והלב, …נועד להיות נחלת המעטים, המנחילים אותו מאיש רוח אחד לשני, מדור לדור". כלומר הרעיונות המוסריים הם מעל למציאות היומיומית, ואין להם נגיעה אליה.

אידיאלים מפסידים במציאות, אך נשארים כרעיונות בנצח, אומר צוויג על אראסמוס.

שטיינר ב"כיצד קונים דעת עולמות עליונים" מזהיר בדיוק מאמונה זו, ומדגיש את חשיבות חיי הרוח בחיי היומיום, ואת הקשר הנכון ביניהם – "כל אידיאה שלא הופך לאידיאל, ממית". כלומר, אל להם לרעיונות הרוחניים, להישאר בספירה הרעיונית.

קיימת סתירה שלא מוצאת פתרונה אצל צוויג בין מתן ייצוג הולם למגוון הדעות והתופעות, עליו הוא נלחם, לבין הרוח, שתמיד נוקטת עמדה מוסרית ברורה. נקודה בלתי פתורה זו ממשיכה להעסיק אותו.

"תמיד העסיקה אותי בעיית העליונות הנפשית של המנוצח," הוא כותב. "נמשכתי תמיד להראות את ההתקשחות הפנימית באדם הנגרמת על ידי כל צורת שלטון, את הקיפאון הרגשי הנגרם לעמים שלמים על ידי הניצחון. האיש שבזו לו בימי ההתלהבות כאילו הוא החלש והפחדן, נתגלה בשעת התבוסה כיחיד כמעט שלא רק עומד בתבוסה אלא גם גובר עליה״.

הוא בוחר לעסוק בשאלה הזו בכתיבת הביוגרפיה של ירמיהו. ״עם בחירת הנושא התנ"כי, נגעתי עד עתה במשהו בקרבי, שהיה מוטל עד עתה ללא שימוש: נגעתי בשותפות עם הגורל היהודי״. זה אחד האיזכורים היחידים לעניין היהדות מצידו של צוויג. מבחינתו היה על לאומי ושייך היה אל עולם התרבות.

צוויג מצפה לעבור תהליך באמצעות הכתיבה, לתאר ״את עוצמתה של התבוסה הממריצה, החורשת בנשמה בצורה מכאיבה אך פוריה כל כך״.

כלומר, מתעורר בו דחף, ומתעוררת תחושה שאמור להיבנות כוח חדש מאבני החורבן. אך האם יבנה הכוח הרוחני החדש המבקש להיבנות?

כשהייתי אני עצמי בת 33, וכבר חייתי מזה 5 שנים בברזיל, התהלכתי לי ערב אחד על שפת הים, כשראשי מלא במחשבות דיכאון וייאוש. היו לי שתי בנות קטנטנות, הרגשתי בודדה, זרה ותלושה תרבותית. על הטיילת לנגד עיני נגלה לי לפתע, בלב הלחות הטרופית, פסל של סטפן צוויג. מבחינתי היה זה נזם באף חזיר. בתקופה של לפני עידן האינטרנט, לא ידעתי עד כמה מחובק הסופר בברזיל, אבל המחווה הברזילאית לסופר שבילה בה את חודשי חייו האחרונים, והקדיש לה שורה במכתב ההתאבדות שלו, היתה לי כמו אויר לנשימה ברגע הנכון, סימן משמים שאני לא לבד.

סוף המשבר

אחרי המשבר מגיעה תחיה מחודשת. החוויה האוניברסלית הביוגרפית, המיוחסות לתחיה המחודשת אחרי משברי אמצע החיים, עוסקות בבנייה במחצית החיים השנייה, על בסיס מה שהתפרק ומה שהוקרב מתוך הזהות הקודמת.

צוויג יוצא מהמשבר והוא עסוק בשיקום עצמו ואירופה אחרי מלחמת העולם הראשונה. הוא עוסק בשאלות מוסר ובערכים, אך כמה השתנתה באמת התמונה? כמה ממנה נשען על ערכים רוחניים נצחיים וכמה עדיין נטוע בתמונה הקודמת?

התמונה מתגלה אט אט. ראשית, לאן ילך צוויג הקוסמופוליטי עם תום המלחמה כדי לבנות את העולם האנושי החדש עליו הוא חולם?

״מבחינת ההגיון היתה השיבה הביתה המעשה הטפשי ביותר שיכולתי לעשותו," הוא כותב  בזכרונותיו. אוסטריה שאחרי מלחמת העולם הראשונה, היא "גוף קטוע גפיים": ללא שטחים רבים שהוחזרו למדינות שכנות ובהם בתי חרושת שהעשירו את המדינה, ללא הזהב שנלקח מהבנקים, אין קמח, אין פחם, אין נפט. אוסטריה מנסה להתאחד עם מדינות שכנות ללא הצלחה, אלו מסרבות להמשיך בקשריהם עמה בגלל ״שנחשבה בעיניהם עניה מידי״, בעלות הברית אסרו עליה להתאחד עם גרמניה כדי שלא לחזקה, וכך נעשתה למדינה היחידה בהסטוריה, שעצמאותה נכפתה עליה חרף רצונה.

״מה הניע אותי אז, בתקופה הקשה ביותר למדינה, לשוב אליה מרצוני, אין בכוחי להסביר אפילו היום״ הוא כותב בשנת חייו האחרונה. אך התחושה של שותפות גורל, מחזירה אותו לאוסטריה. הוא בוחר במוכר, בזהות הישנה והמוכרת, באוסטריה שהיא צוויג, במקום לפתח חירות רוחנית שאינה תלויה בארבע הרגליים.

מה נותר מעולמו הקודם של צוויג שנשען על 4 הרגליים – הקיסר, הבטחון הכלכלי, התרבות והמתינות?

הביטחון הנשען על הקיסר המתון התגלה במלוא עליבותו. ״ביום שבו הקייזר וילהלם, שנשבע להילחם עד הנשימה האחרונה של אדם וסוס, ברח אל מעבר לגבול״ נשבר גם רעיון הקיסר האב. וביום בו שב צוויג לאוסטריה ברכבת, והוא בן 36, הוא נקלע לרגע הסטורי – רכבת פאר רחבה ושחורה, נשאה את יורש העצר, הקיסר האחרון של אוסטריה, יורש שושלת ההאבסבורגים שמלכה בארץ 700 שנה, יצא באופן כפוי אך עם כל הכבוד הראוי, לגלות. ״הקיסר, מילה זו סמלה בעינינו את כל השלטון וכל העושר, סמלה את נצחיותה של אוסטריה, עוזב את ארצו כגולה.״

צוויג קובע משכנו בטירה שרכש בזלצבורג, עיירה מנומנמת הגובלת בנוף מרהיב, שהופכת בשנים שאחר כך למרכז תרבות אירופי. זו היתה "טירת ציד עתיקה מהמאה ה 17 של ארכיבישוף, נשענת על קיר מבצר, ובה גובלן עתיק נהדר, כדור מעוטר ציורים ששיחק בו הקיסר ב 1807.", העולם הישן אולי נהרס, אבל לא בליבו של צוויג.

החיים בטירה המוזנחת, הקפואה והדולפת, באוסטריה של אחרי המלחמה, קשים מאוד. עוני, פשע, שוחד וכאוס מוחלט, החנויות ריקות, האינפלציה דוהרת והשוק השחור בשיאו. הכסף מאבד את ערכו בתוך שעות, ורבים נאלצים לשוב לסחר חליפין.

מוטיב הקיסר נעלם אם כן, הבטחון הכלכלי האוסטרי נהרס גם הוא, אבל מוטיב התרבות עדיין עומד באורח פלא על תילו.

ומה קרה למתינות? "כל העולם האמין כי במלחמה זו תמה המלחמה לעולם, וחיית הפרא שהחריבה את עולמנו רוסנה״. האמנו כי הגיעה ״שעתה של אירופה המאוחדת שחלמנו עליה. הגיהנום מאחורינו. עולם אחר נתון בראשיתו. עולם טוב יותר. אנושי יותר״.

מעניין ביותר מה שכותב צוויג בנדון, תחת התיאור שלו על נפילת הערכים. עם קריסת הכלכלה, לדעת צוויג, אבדה לאנשי אוסטריה מתינותם והם נפלו אבוי, אל ההיפך הגמור – אקסטזה רוחנית, מירמה גסה, והנאות: "כל האקסטראווגנטי והמתחמק מביקורת השכל הישר זכה לתור הזהב: התיאוסופיה, האוקולטיזם, הספיריטזם, האנתרופוסופיה, קריאת כף היד, הגרפולוגיה, תורות היוגי ההודיות והמיסטיציזם. לכל מה שהבטיח מתח חיצוני מעל למוכר, לכל צורת סמים, מורפיום, קוקאין והרואין, היה ביקוש עצום. גילוי עריות ורצח אב היו הנושאים המועדפים בתיאטרון… כל צורה של תקינות ומתינות היתה מנודה״. מהכתוב עולה תמונת המתינות כפי שהיתה בעולם של אתמול, שנותרה ללא שינוי בעולמו של צוויג, והיא כוללת את "רעיונות השכל הישר", דהיינו – את התרבות האירופית המוכרת. כל השאר, תורות המזרח וקוקאין גם יחד, השפעות זרות ומוזרות שמעידות על חוסר מתינות ואי יישוב הדעת.

אז מה עושים עם מתינות שכזו בעולם שנטרפה עליו דעתו? ״היה עלי להתחיל מחדש ולהמתין עד שיסוג הגל קצר הרוח…כתבתי סיפורים כמו מכתבה של אלמונית, הכל תוך מתינות לא אקטיביסטית. העולם חזר לאיטו אל הסדר התקין". מכתבה של אלמונית הוא התרפקות נוסטלגית על עולם שכבר לא קיים במציאות. אבל קיים עדיין במלוא צבעוניותו ותמימותו בליבו של צוויג.

בסרט הנפלא "מלון בודפסט", מיטיב הבמאי האמריקאי ווס אנדרסן לתאר את הנקודה הזו. התסריט הוא בליל מבריק מעלילות סיפוריו של צוויג, כשהמשותף לכולן הוא שהכל גדול מהחיים. הלוקיישן, מלון בודפסט, הוא לוקיישן דמיוני ומפואר המתהדר בהסטוריה מפוארת שלא היתה ולא נבראה, הצילומים אמנותיים וסימטריים להפליא. הבמאי עושה שימוש מדוייק, באלמנט הדיוק, הכה מרכזי בדיסיפלינה הסטפן צוויגית. על הסרט שורה אוירה של איפוק אירופאי, אותה מתינות ידועה, אך מאחוריה מסתתרת אמירה של הבמאי על תפיסת המציאות בשחור ולבן.

בסדרה של סצנות משעשעות, מציג הבמאי את המתינות והאיפוק כמעטה דק שמאחוריו יש כאוס. הסרט מתאר את העולם שנחרב, כשרק העוזר הנאמן של הסופר נותר בו וממשיך להתגורר במלון שחרב.

האם המלון הוא עבורך הקשר היחיד אל עולם שנעלם? שואלים את העוזר בסצנת הסיום.

אם לומר את האמת, הוא עונה, אני חושב שהעולם שלו נעלם זמן רב לפני שהוא נכנס אליו. אבל תרשה לי להוסיף: הוא בהחלט שימר את האשליה בחן מופלא.

ביום הולדתי ה 37, ביקשתי מאבא שלי את הביוגרפיה שכתב צוויג על המלכה מארי אנטואנט, אותו כתב בזמן גלותו באנגליה. הדגשתי שאני מבקשת את הספר בכריכה קשה, לטובת האוסף שלי. בדמיוני לא היה מתאים מאבי להתרוצץ בין סוחרי ספרים משומשים כדי למצוא את מבוקשי המדויק. אבל הדבר היחיד המדויק היה הארוע שהתרחש: אבא שלי אכן השיג את הספר, ואף כתב בו בכתב ידו המהוקצע, כתב יד של אינטלקטואלים, הקדשה חמה שבסופה המילים הבאות:

הספר קצת קשה

חיי המלכה קשים היו

החיים בכלל קשים

רק הכריכה – לא.
בדיעבד, אין כמו ארוע זה, לסמל את יריית הפתיחה הראשונה בתהליך התמוטטות העולם של אתמול מבחינת הביוגרפיה שלי, התמוטטות ההישענות על העולם האשלייתי שאותו סימל עבורי צוויג, עם לב גדול ורגישות לנפש האדם, אך על כל צבעוניותו והישגיו, עולם של תרבות אינטלקטואלית שמבחינתי אין בו לא רוח ולא גאולה.

אמצע החיים

צוויג כותב בזכרונותיו: "הגעתי לאמצע החיים, גיל ההבטחות בלבד חלף, הגיעה השעה לקיים את ההבטחות, להוכיח את יכולתי, או להניח להכל סופית״.

צוויג יוצא למאבק על העולם החדש, אך מדובר במאבק להשיג בדיוק את מה שהיה, שכבר עכשיו נשען על רגליים חסרות.

במסגרת הנסיונות לאחד את אנשי הרוח למען פיוס, לגייס את האמנות למלחמה בהסתה, צוויג נבחר כמי שיהיה פעיל בזירה הגרמנית להביא ל"על לאומיות רוחנית". אולם מנהיג הקבוצה העולמית ראה בקומוניזם הרוסי את התקווה לאחווה עולמית והתכנית התמוטטה. "שוב איכזבנו במאבק על חרות הרוח, מתוך אהבה רבה מידי לחרות ולעצמאות של עצמנו".

בשנים הבאות הוא חווה הצלחה מסחררת. עותקים רבים מספריו נמכרים בכל אירופה והוא מוכתר על ידי ה cooperation intellectuelle של חבר הלאומים בז׳נבה, לסופר המתורגם ביותר בעולם.

״מאחר שמחשבותיי פנו מראשית דרכי אל האירופי, אל העל לאומי, הייתי מאושר מאוד כשפנו אלי עתה מוציאים לאור מחוץ לארץ״. הוצאה לאור רוסית פונה אליו ומבקשת את אישורו שאת ההקדמה יכתוב מקסים גורקי.

האם אני מסכים? הוא שואל, אחרי שכנער קרא את סיפוריו של גורקי מתחת לספסל, ולא העלה על דעתו שיבוא יום וגורקי בעצמו יקרא אפילו שורה אחת משלו.

ההצלחה הכלכלית שבאה גם היא, הפכה את סטפן לאספן של יצירות נצחיות – כתבי יד של מוצארט, באך, בטהובן, גתה ובלזאק.

האימפולס הרוחני של צוויג בא לידי ביטוי גם באופן בו הוא מתייחס אל האוסף שלו. מאוסף חתימות וטיוטות של יצירות, הוא עובר לחיפוש אחר סוד הקיום, אחר אותו רגע חמקמק של לידת יצירת האמנות האירופאית. "היצירה היא העמוקה והמסתורית ביותר" והוא מנסה בעזרת כתבי יד מלאי הגהות, להתחקות אחר רגע ההשראה הקסום. הוא הופך לידען ומנוסה בהערכת אמינות כתבי יד, ומחזיק בידע עצום אחרי ארבעים שנות איסוף פעיל. לא עוד איסוף פריטים, אלא נסיון ללכוד את הרגע בו נוגע העיפרון בדף ומתעלה אל הנצח. לגלות מה הופך אותם לבני אלמוות. דף של ליאונרדו, פקודה בכתב יד של נפוליאון לחייליו, טיוטת רומן של בלזאק, גירסה של ניטשה, קאנטטה של באך, תלתל של בטהובן ו 15,000 פריטים של גתה – מדף בלטינית של גתה בן התשע, ועד לשיר האחרון של גתה בן ה 82 לפני מותו.

רגע היצירה כביטוי של הנצח. אולם שוב, נותר המסע הרוחני בגבולות הנפש, נשען על יצירות התרבות המוכרות.

גיל 49 נחשב על פי הביוגרפיה לגיל היציאה לחופשי. אחרי שנים של מאבקים והפיכת מבנים בחומר לכוחות רוחניים, יכול אדם לחוש שחרור מעברו. אולם מה שלא הושג כהישג רוחני עלול לקרוס.

וכך מגיע צוויג לשנתו החמישים כשהוא מודה שחייו עברו את כל הציפיות. הדוור קרס ממברקים ומתנות שהגיעו אליו באותו יום והעיתונים היללו את האיש שהגיע לגיל 50. "זכיתי בידידות עם מיטב אנשי דורנו, נהניתי מההצגות המושלמות ביותר, ראיתי את מראות הנצח, לא הייתי תלוי במשרה ועבודתי היא שמחתי, ספריי תורגמו לכל הלשונות – האם יוכל מישהו להשמידם? הנה ביתי – היוכל מישהו לגרשני ממנו? הנה ידידיי – הייתכן שאפסיד אותם?"

עליית הנאצים

אפילו צל צילו של חשש לא עלה בדעתו של צוויג שיהיה בן בלי בית, נרדף, מגורש ונודד, ספריו יישרפו, האוספים יאבדו, שמו יוקע בגרמניה כפושע, וידידו יחווירו כשיפגשו בו. ביום הולדתו החמישים חש שהצליח להחזיר לעצמו במו ידיו את הבטחון של ילדותו, שאבד בימי המלחמה.

אולם הנאצים שמו קץ לכל. מכה אחר מכה, הנחיתו הנאצים את כובד ידם על אנשי התרבות, גלולה אחר גלולה נחלש המצפון האירופי. צוויג ששמר על ניטרליות פוליטית מאז ומעולם, לא תיאר לעצמו עד לרגע האחרון את גורל מפעל חייו.

בשנת 1933 עסק בפרוייקט משותף עם המלחין הנודע שטראוס, כתיבת אופרה בשם "האישה השותקת". הוא התענג על עבודה משותפת עם הגאון והערכתו של שטראוס הנערץ היתה לו לעונג. “הפוליטיקה חולפת. האמנות נשארת" כותב צוויג לשטראוס. האמנם?

בינואר 1933, כשעלה היטלר לשלטון, הושלמה האופרה וכעבור שבועות אחדים נאסר להעלות על הבימות יצירות של יהודים. שטראוס הרגיע את צוויג כי ימשיך לעבוד עימו, אך במקביל הידק את יחסיו עם השלטונות ומונה לנשיא לשכת המוסיקה הנאצית.

ההכנות הושלמו, התלבושות נתפרו, התפקידים חולקו, והיטלר אישר לפנים משורת הדין, בלחץ שטראוס את העלאת האופרה על הבמה, לא בנוכחות צוויג כמובן. האופרה זכתה לשבחים והוזמנה על ידי התיאטראות המובילים. אולם מיד לאחר ההופעה נאסרה העלאתה שוב. מברק משטראוס לצוויג, המבקש מצוויג לכתוב לו את האופרה הבאה נתפס על ידי הגסטפו ושטראוס פוטר.

גם אם גורלו היחסי שפר עליו, חיי הנדודים של צוויג היהודי החלו. הוא עבר לצרפת, משם לאנגליה, ולבסוף מצא מפלט בברזיל.

ספריו הוחרמו והועלו באש, ועל מכתביו הוא מתחיל לחתום במילים: “שטפן צוויג, לשעבר סופר, כיום מומחה להשגת אשרות כניסה".

את הכאוס שהעולם עבר בימי מלחמת העולם השניה כבר לא תאר צוויג, אך על מלחמת העולם הראשונה הוא כותב ש"נבדלה לטובה מהשנייה: בימי הראשונה עדיין היה כוח למילה. עדיין לא דוכאה המילה עד מוות על ידי השקר המאורגן, התעמולה״.

"בשנת 1914 ידעו להפוך שיר בן 14 שורות למאורע, מצפונו של העולם עוד לא היה עייף ומותש כפי שהוא כיום. ב 1939 המילים כבר לא נגעו לליבם של ההמונים ולא השפיעו על מחשבתם".

חוייתו ממלחמת העולם הראשונה, חוויה של מכה אכזרית ונוראה ששינתה את פניה של אירופה, מתוארת יפה בסיפורים שכתב בזמן מלחמת העולם השנייה. אף סיפור לא עבר את שלב הטיוטא, וחלקם אפילו לא הושלמו. בכולם מופיעות בזו אחר זו דמויות אנשים פשוטים וישרי דרך, שמלחמת העולם הראשונה תפסה אותם בהפתעה בעודם עוסקים בענייניהם התרבותיים, וטלטלה את חייהם לחלוטין. מחוויותיהם ניתן ללמוד משהו על תחושותיו של צוויג.

בטיוטת הספר קלריסה, נשלחת קלריסה, עובדת פשוטה מאוסטריה, לכנס מקצועי בשוויץ, ושם מתאהבת במורה אידיאליסט מצרפת. לאחר שהם שומעים על הרצח של יורש העצר האוסטרי, השניים יוצאים לטייל ומתנתקים מהחדשות, בשעה שהמדינות סביב מנהלות את תככיהן הפוליטיים. כשמוכרזת מלחמה, הופכים השניים להיות נתינים של שתי מדינות אויבות וגורלותיהם נפרדים באכזריות הקרה והאדישה של המשטרים. המורה הצרפתי אומר לקלריסה: האנשים הקטנים, השקטים, חסרי השאיפות, לא מתאגדים וזה האסון של עולמנו. אם יקבצו יחד את האנשים שאין להם שום אינטרסים מלבד לחיות בשקט ובשלווה – זה יהיה הכוח הגדול בעולם.

ב"מרד המציאות" טיוטא של ספר שגם אותו לא סיים, לודוויג הוא צעיר חרוץ המתגורר בבית של מעסיקו, שם מתפתחת לאיטה במשך שנים, בינו לבין אשת מעסיקו, אהבה עזה שדבר לכאורה לא יכול לה, גם לא נסיעה בשליחות העבודה למקסיקו. מלחמת העולם הראשונה, מנתקת את הקשר לחלוטין, מפרידה את השניים ומפגישה ביניהם מאוחר מידי אחרי תשע שנים.

בטיוטת הנערה מהדואר, ספר נוסף אותו לא השלים, כריסטינה שאיבדה את אחיה במלחמת העולם הראשונה ואת אביה, מתמודדת עם תוצאות המלחמה והעוני שגזלו את נעוריה ושוקלת מעשה של ייאוש: התאבדות.

מהסיפורים אותם לא השלים צוויג, ניתן ללמוד על כך שלא השלים את תהליך ההתאוששות בעצמו. הגורל שהיכה שוב, היכה מכה ניצחת.

צוויג שחש שנגע בנצח, באמנותו ובאוספיו, כותב אל הסופר ובמאי הקולנוע ברטולד פירטל ב–30 בינואר 1942: “אתה יכול לפחות לשאוב סיפוק מכך שחייך נמשכים בחיי צאצאיך ואינך מרגיש כמוני, שדבר אינו מעכב אותי זולת חוסר יכולת להחליט ושוויון נפש. בגיל מסוים צריך לשלם מחיר על היעדר ילדים – וילדי האחרים, הספרים, איפה הם עכשיו?".

הרגל הרביעית והאחרונה ברשת הילדות של צוויג התמוטטה גם היא. מהביטחון הכלכלי שסיפק ביטחון קיומי, מהקיסר המתון שמביא רק טוב ואפילו מאחרונת הרגליים, הקרובה ביותר לליבו – היצירה התרבותית – לא נותר זכר.

 

 

הסוף

ציר החופש הפנימי הוא ציר מרכזי בחייו של צוויג. כשבגיל 33 החלה להתמוטט אותה רשת ביטחון, לא הצליח צוויג להשלים את יצירת החופש הפנימי המיוחל על בסיס נקודת משען פנימית, רוחנית, אל מול כוחות הגורל שפעלו באותה תקופה בעוצמה גדולה כל כך.

נדמה שמה שהוא קורא לו "חופש פנימי" קשור בקשר הדוק גם אל כוחות החיים שלו עצמם. אותה תחושת חיים שדוכאה מגיל 9, ושקיומה התאפשר בזכות אותן 4 רגליים, נותרה ללא מקור חלופי.

בשנת 1942, בזמן מלחמת העולם השנייה, בגיל 61 הוא כותב בהקדמה לעולם של אתמול שהוא חש עצמו "מנותק מכל שורש ואפילו מהאדמה המזינה את השורשים".

"יצירתי הספרותית נשרפה לאפר, וכך איני שייך עוד לשום מקום, זר אני בכל מקום, ולכל המוטב אורח. וגם המכורה שבחר ליבי, אירופה, אבדה לי, לאחר ששלחה יד בנפשה וביתרה עצמה בפעם השנייה במלחמת אחים. על כורחי הייתי עד לתבוסה שאין נוראה ממנה של התבונה, ולניצחון הפרוע ביותר של החייתיות בכרוניקה של הימים. מעולם – לא בגאווה אני מציין זאת אלא בבושת פנים – לא ידע דור ירידה מוסרית מרמה רוחנית כה גבוהה, כפי שידע דורנו".

על הניתוק מהמילה הכתובה הוא כותב: "אין עימי איפוא מכל עבריי, אלא מה שטמון מאחורי מצחי. כל השאר הוא לגבי ברגע זה בלתי מושג או אבוד". הוא מרגיש שכל מטענו שלקח עימו לגלות בברזיל נמצא מאחורי מצחו. אמירה זו מעידה אולי באופן הגלוי ביותר על כשלונו של העולם האינטלקטואלי לבדו, למצוא את אותה חירות פנימית רוחנית.

בשנתו האחרונה בברזיל הוא חווה את העולם כמפוצל: "באומרי בהיסח הדעת חיי, אני שואל עצמי אילו חיים? החיים שלפני מלחמת העולם, מלפני הראשונה או מלפני השנייה, או חיי כיום? והנה אני תופס עצמי אומר ביתי, ולא מיד אני יודע לאיזה מהם הכוונה", "או שאני אומר אצלנו ונזכר בפחד, שאיני שייך לאנשים במולדתי יותר משאני שייך לאנגלים או לאמריקנים, כי לאנשי אין לי עוד קשר אורגני, ואילו כאן מעולם לא השתלבתי כראוי".

האם רעיון התרבותיות העל לאומית היה אכן רעיון רוחני, או כזה שאינו יכול להתקיים בהעדר יבשת האם שהזינה אותו?

צוויג מסיים את כתיבת "העולם של אתמול", שולח את כתב היד אל העורך ולמחרת שם קץ לחייו.

אירופה איבדה עצמה לדעת, וצוויג הוא בשר מבשרה. עבודה רוחנית, חירות אישית, מופיעות גם הם במכתב הפרידה המאופק.

המכתב עצמו נתרם לספריה הלאומית על ידי איש עסקים ברזילאי.

במכתב שהשאיר אחריו הוא כותב: “בטרם אפרוש מהחיים מרצוני החופשי ובצלילות דעת, אני מרגיש צורך למלא חובה אחרונה: להודות מקרב לב לארץ הנפלאה הזאת, ברזיל, שהעניקה לי ולעבודתי אכסניה טובה כל כך. בכל יום למדתי יותר לאהוב ארץ זו, ולא הייתי מבקש לבנות את חיי מחדש בשום מקום אחר, לאחר שעולמה של לשוני שלי שקע ואבד לי, ומולדתי הרוחנית אירופה איבדה את עצמה לדעת.

אולם כדי להתחיל הכל מחדש, אחרי שנת ה–60 בחייו של אדם, נחוץ כוח מיוחד, וכוחי שלי כלה לאחר שנים של נדודים בחוסר בית. לכן מעדיף אני לסיים את חיי בזמן הנכון ובקומה זקופה, כאדם שעבודה רוחנית הייתה תמיד שמחתו הזכה ביותר והחירות האישית המעולה שבנכסים על פני האדמה הזאת.

אני מברך את כל ידידיי! ולוואי ויזכו הם לראות את עלות השחר אחרי הלילה הארוך. אני, שחסר סבלנות הינני ביותר, מקדים ללכת לפניהם".

הבית בו התגורר הסופר בחודשי חייו האחרונים בפטרופוליס שבברזיל, הפך להיות מוזיאון לצווייג. לא רק שמורשתו לא דועכת, אלא נדמה שהיא עולה ופורחת עם השנים שחולפות.

ווס אנדרסון הבמאי אולי מבקר את הלך הרוח שמביא עימו צוויג, אך עצם קיום הסרט "מלון בודפסט" מוכיח את הסתירה – ביקורת על רעיונות העולם הישן, אל מול הכוח העצום של הסיפורים עצמם לגעת בלב והקירבה המיוחדת שניתן לחוש אל הסופר אחרי קריאת ספריו. נדמה שגם אנדרסון, כמו רבים אחרים, מרגיש אותה ונמצא עם הסופר בדיאלוג.

צוויג בימים אלו זוכה לפריחה מחודשת. בכל העולם ספריו זוכים להוצאות חוזרות. בין עזבונותיו נותרו כתבי יד שלא סיים, שזוכים להתעניינות רבה בימינו. כתבי יד שלא עברו את סף האיכות שלו, כמו הביוגרפיה של בלזאק, עליה עבד שנים אך לטענתו חסרו לו חודשי עבודה בספריה שנבצר ממנו להשלים בעקבות המלחמה. כתב היד הושלם על ידי העורך שלו, יצא לאור ומחיה את דמותו של הסופר הצרפתי בן המאה ה 19 בהצלחה רבה.

גם סיפורים שלא ערך אותם, וכאלה שכלל לא סיים ועלילתם נקטעת באמצע, או ממשיכה בראשי פרקים כלליים – קשה להאמין אבל אפילו ספרים אלו יוצאים לאור וזוכים לקוראים נאמנים שקוראים בשקיקה כל מילה שכתב.

צוויג, הפרפקציוניסט שהקפיד להיות נאמן לפרטי הפרטים המדויקים, מיצר על כך שאין לו בעת כתיבתו האוטוביוגרפית האחרונה את העובדות המפורטות אלא רק את זכרונו, שהוא סלקטיבי.

"על כן זכרונותיי", מבקש צוויג, "בחרו ודברו במקומי, והעלו לפחות בבואה של חיי, בטרם יצללו בחשיכה". לו ידע כמה ספריו וכתביו יזכו לתחיה מחודשת אחרי מותו.

העולם של אתמול כבר מזמן אינו קיים, וכוחות ההרס כבר אינם פועלים מתחת לפני השטח או בהיחבא. מצד שני השפעות רוחניות כמו אנתרופוסופיה או תורות המזרח, שנראו לצוויג חסרות שחר, כבר תופסות מקום בין הקולות העולמיים, ואירופה כבר אינה המובילה הבלתי מעורערת של התרבות שאין מלבדה. ובכל זאת, מבעד לתפאורה האירופאית של סיפוריו, השאלות המוסריות, הנפשיות והאישיות שהציג צוויג בספריו, עדיין רלוונטיות. חוויותיו ותיאוריו ממשיכים לדבר אל לב קוראים בעולם כולו, אבחנותיו הרגישות לנפש האדם, אותן חשב לתקופתיות, נסיבתיות ותלויות כל כך באירופה שהכיר, זוכות לחזור ולהיות רלוונטיות בכל עת ובכל מצב מדיני. הטוב והרוע, החיפוש אחר נקודת המשען, ומסלול חיים שליו העומד לפתע בפני מבוי סתום. כל אלו חוויות המוכרות לכל אדם באשר הוא, כמו גם חווית השייכות וחווית הזרות, או החרדה למחשבה שהעולם של אתמול הושמד, על הספרים, הישגי האנושות והדמויות המוסריות שהובילו אותם.

בבחירתו לייצג את התקופה והתרבות בה חי, מייצג צוויג את הנסיון לראות במשברים הזדמנות לצמיחה רוחנית. מלחמות העולם שנקלע אליהם, הצלחתו הכבירה וההתרסקות המוחלטת של עולמו, מיטיבה להמחיש את תחושותינו כבני אדם המיטלטלים בסופות הגורל. גם כשקיים הדחף הרוחני, לא תמיד הוא מצליח לעמוד בתלאות הסבל הנפשי.

התקווה הרוחנית היא מאבק מתמיד ויומיומי.

המסע הרוחני של צוויג, גם אם לא הביא לו את נקודת המשען המיוחלת שקיווה לה, היווה לי עצמי נקודת אור חשובה בחיי, לי ולרבבות אחרים שראו בו נקודת ציון במסע שלהם.

ודאי היה מתעודד לו ידע שמפעל חייו לא צלל בחשיכה, אלא זכה לראות את קרן האור הנצחית, הבהירה והצלולה של השחר, לאחר אותה חשיכה גמורה.